יללה

התערוכה "יללה" מפגישה את עבודותיהם של שני אמנים יצרניים ופוריים במיוחד, המייצרים אינספור דימויים על נייר בגדלים ובחומרים משתנים, כפרקטיקת עבודה יומיומית כמעט. שניהם יוצרים דימויים ועלילות קטועות, ועוסקים בפגום ובנעדר, בכאבים וביצרים, בפחדים ובסיוטי החיים, וכן בנחמה או בגאולה שיש ביכולתו של תהליך היצירה להציע. עם זאת, בעוד האחד יוצר תנועה גועשת ויצרית על הנייר, מערבולת פנימית נצחית בתוך הפריים הציורי, האחרת יוצרת צורות סגורות, דוממות וסטאטיות, זירות נעדרות תנועה המכוסות בשמיכות כבדות של צבע שחור וסמיך. הראשון נותן דרור לשדיו המכונפים, ואילו השנייה עוסקת בניסיונות של ריסון ומשטור ובפוטנציאל תנועה שהתאבן אל תוך עצמו.

אסף רהט, דון קישוט עיקש המנסה להציל את עצמו ואת העולם באמצעות מעשה האמנות, בורא על הנייר הוורדרד כעור חשוף סצנות גועשות. חיות דוהרות, סוסי פלא המצמיחים כנפיים, פרשי אפוקליפסה לצד אבירים מושיעים, כולם מתערבלים אלה באלה, שועטים קדימה בתנועה מסתחררת אל עבר עתיד לא ידוע. בו זמנית הם נמשכים לאחור על ידי כוחות אפלים המעכבים אותם. הוא מתיך ומטיח אלה באלה סצנות של גן עדן וגיהנום, גופי אדם וחיה, יצורים מיתולוגיים ושלל מטאפורות לחיים ולמוות, מבקש להחיות מתים אמנותיים ולהוציא אל האור זכרונות, חלומות וחזיונות נסתרים. עבודותיו סוערות ורוגשות, מייצרות תנועה נמרצת שיש בה הפרעה, משרטטות דרך רוויית קשיים ומכשולים אל עבר מחוז חפץ כלשהו. דורית גודארד, לעומתו, עוצרת את התנועה, ומקפיאה אותה בקול דממה דקה. עבודותיה מתארות עולם סטאטי, דומם וחסר ניע, זירות מאובנות וחסומות שאם מתקיימת בהן התרחשות - היא סמויה מן העין.

בעוד שקווי הרישום והצורות של רהט נמזגים אלה באלה, גודארד מנסחת צורות ברורות ושלמות אך לא שמישות, המחזיקות את פוטנציאל הטעות בגופן. בסדרת עבודות גדולות היא מציגה צורות סגורות, בעלות גבולות ברורים, המייצרות מעין טריטוריות בתוך הטריטוריה הציורית; מבנים או שולחנות שבתוכם או עליהם מתחוללת התרחשות כלשהי, אך זו מכוסה וחסומה מן העין. האובייקטים שלה מבקשי חיים – גם השולחן, בדומה לבית, הוא מטאפורה לחיים עצמם בהציעו אפשרויות של הזנה, יצירה ומפגש. אך הדימויים מכוסים בשכבות עבות של צבע דפוס שחור ומבריק, שנדמה כי אינו רק מסתיר אותם מן העין אלא מכביד עליהם במשקלו, כאילו הוטבעו בביצת זפת מצמיתה. בדומה לציור הסלע של מגריט, החפצים או המבנים שגודארד מציירת כמו מבקשים להמריא, אך דומה כי משקלם או עומס הצבע המכסה אותם מונע מהם תנועה.

בין גופי העבודות הגדולות שובצו עבודות קטנות ופואטיות של גודארד, רישומים זעירים, ספק סקיצות, הטווים מארג של קשרים מרומזים בין העבודות, כמו סימון של הערות שוליים בטקסט. אולי לא בכדי מככבים בהם, כמו בחלק מעבודותיו של רהט, כלבים – בעל חיים המגלם בגופו פוטנציאל חייתי ופראי אך משקף גם מרחב ביתי של אילוף וריסון. יללה משתלחת מול יבבה דקה.

רווית הררי