לפני כשנה החלה נעמה רוט לעבוד על תערוכה חדשה עבור 'דנה גלריה לאמנות' בקיבוץ יד מרדכי, שבה התכוונה לחקור את הדגמים הפיסוליים שיצר הפסל נתן רפפורט לאנדרטה המפורסמת למרדכי אנילביץ' הניצבת בקיבוץ. מאז הספיקה המציאות להתפרק, קיבוץ יד מרדכי פונה מתושביו והאזור כולו נתון מאז במלחמה איומה. בהתאם, גם התערוכה עצמה עברה תהפוכות ונדדה מן הגלריה הסגורה בקיבוץ המיותם לסדנאות האמנים בתל אביב.
בתחילת שנות ה-50, לבקשת תנועת השומר הצעיר, יצר הפסל היהודי נתן רפפורט מספר דגמים וסקיצות לאנדרטה, שנועדה להנצחת נופלי מרד גטו ורשה לצד נופלי קיבוץ יד מרדכי בקרב הבלימה המפורסם במלחמת תש"ח. מתוך מבחר הדגמים שהוצעו, נבחר לבסוף דגם לפסל אחד בדמותו של מרדכי אנילביץ׳ (מפקד מרד גטו ורשה), אשר הוצב על רקע מגדל המים הישן של הקיבוץ שקרס בעקבות הפגזות 48'. פסל הברונזה הקלאסי לצד מגדל המים המחורר הפכו לאחד מאתרי הזיכרון וההנצחה הבולטים בארץ ולאחד מסמלי אתוס הגבורה הלאומי, שהתנסח והתבסס באותן שנים. במהלך מחקרה על דגמי הפסל המוקדמים, התוודעה רוט לסקיצות של דמויות המתאפיינות בנוכחות אנטי הירואית במפגיע, ביניהן אם ותינוק הנסים על נפשם, ודמות רזה ושמוטת כתפיים של נער וקלע בידו. בהמשך נטש רפפורט את הדגמים המוקדמים ועיצב אנדרטה של דמות גברית חזקה והירואית, שתאמה את רוח הזמן ואת הצורך בסמל מוראלי מקומם לאחר כיבוש הקיבוץ ושיקומו. באופן מצמרר, קרב הבלימה המפורסם וההירואי שהתחולל בקיבוץ ב- 48', שבסופו חדרו המצרים לקיבוץ וכבשו אותו, מהדהד את אירועי השבעה באוקטובר שהתקיימו בדיוק באותו אזור; אירועים מטלטלים אשר חשפו את הפער בין האידאל למציאות, ומזמינים לחשיבה מחודשת לא רק על החיים באזור, אלא גם על ביטוייו של אתוס הגבורה הלאומי בכללותו.
התערוכה כולה מבוססת על תעתוע. מה שהעין רואה אינו מה שהגוף מרגיש, ומה שנגלה במבט ראשון אינו מה שנגלה במבט נוסף. במרכזה - מיצב רצפה גדול המחפה את כל שטח הגלריה, ולמעשה מחליף את רצפתה המקורית בקרקע לא יציבה הרועדת ונשמטת תחת הרגליים. עבודת הרצפה מורכבת ממרצפות סומסום, המאפיינות את הבניה הארץ ישראלית בראשית ימי ההתיישבות, ולכן - מנקזות לתוכן אסתטיקה נוסטלגית. אידיאל הבניה הישראלי, הנפוץ גם בקיבוצים, מופיע בעבודתה של רוט רועד ורוטט, מערער את הגוף, חסר יציבות באופן פיזי ורעיוני כאחד. בלב החלל נבנתה בריכה קטנה, מעין באר משאלות (Wishing Well), שאליה כמו הושלכו מטבעות בתקווה למימוש משאלות הלב. גם הבריכה מבוססת על תעתוע, והיא נבנתה מחומרים המייצרים אשליה אופטית של מים. שילוב החומרים והפרקטיקה האמנותית הייחודית של רוט יוצרים יחד חוויית ביקור בחלל שבה הראש מושפל אל הרצפה, הקרקע נשמטת תחת הרגליים, ובאר המים מציעה אשליה אופטית של נחמה ותו לא.
עם הרמת המבט מן הרצפה נגלה תעתוע נוסף: מסך טלוויזיה ויריעת פילטר פלסטי המוצבת לפניו, המאפשרת לדימוי שעל המסך להפציע ולהיעלם בהתאם לזווית הראיה. כאשר ניצבים ישירות מול הפילטר נגלה על מסך הטלוויזיה אחד מן הדגמים לאנדרטה של מרדכי אנילביץ - דגם שפוסל מחימר של דמות נערית, רזה וגרמית, חשופת חזה וארוכת צוואר, שאינה משדרת חוסן או חוזק (המתווים הראשונים לדמות התייחסו לטקסט המקראי של סיפור דוד וגוליית, ותיארו נער רך בשנים האוחז קלע בידו). הדגם לא מומש, הדמות הדקה ומכמירת הלב נותרה כאפשרות הגנוזה במעמקי הארכיון, וכעת היא מרצדת כאפשרות מתפוגגת על מסך טלוויזיה, מבליחה או נעלמת לסירוגין מאחורי פילטר הפלסטיק; מעין אנדרטת רפאים שמימושה כיום נדמה טראגי אך רלוונטי מתמיד. אומנם קיבוץ יד מרדכי, שחווה טראומה קשה ב- 48', ניצל הפעם בנס, אך נדמה כי האסון שהתחולל בקיבוצים הסמוכים מהדהד כיום ביתר שאת דווקא בדגם פיסולי זה.
לצד החוויה הגופנית בחלל התצוגה, התערוכה מתייחסת גם לתפקידה של האמנות על הרצף שבין פיסול להנצחה, ייצוג ויצירה, עדות והמצאה. רוט משיבה חיים באפם של מיתוסים קפואים, בעזרת חומרים כמעט הפוכים לחומרי הגלם המסורתיים המשמשים לבניית אנדרטאות, כמו ברונזה, אבן ופלדה - חומרים עמידים שתפקידם להעניק כוח הישרדות נצחי לסיפור שחלף. במקום זאת, היא משתמשת בחומרים קלים ושקופים, כמו פוליקרבונט, יריעות פלסטיק ואפוקסי, המייצרים חלופת רפאים לאפשרויות המגולמות בפסל – אפשרויות המציאות והסיפור כאחד.
רווית הררי
תודה מקרב לב לסדנאות האמנים בתל אביב על אירוח התערוכה, ועל תמיכתן של הקרן "בשביל האמנות" ושל מועצת הפיס לתרבות ולאמנות אשר איפשרו את קיום התערוכה.
