התערוכה Call of Duty היא תוצר של שיתוף פעולה בין אפרת גלנור ואלונה פרידברג – הראשונה מזוהה כציירת והשנייה כאמנית וידיאו – בעקבות ההזמנה להציג בדנה גלריה לאמנות, ולאחר ביקורים חוזרים ונשנים בקיבוץ יד מרדכי בשנה האחרונה. בסדרת עבודות חדשה הכוללת גוף ציורים, מיצב רצפה ושתי עבודות וידאו, מתייחסות השתיים למרחב הקיבוצי על נופיו השונים ועל שלל אתרי הזיכרון וההנצחה שלו, ולמציאות שבה בולטים גם כיום ייצוגים לתקופות היסטוריות שונות. השתיים כורכות יחד בעבודותיהן תקופות שונות בתולדות הקיבוץ, ומוהלות אלה באלה עבר והווה, אירועים היסטוריים וציבוריים וזיכרונות פרטיים, וייצוגים לחייהם של בני דורות שונים בקיבוץ. שמה של התערוכה – Call of Duty – היא כשמה של סדרת משחקי המחשב המפורסמת, שעלילתה מתבססת על קווי זמן חלופיים. הכותרים הראשונים בסדרה עוסקים בתקופת מלחמת העולם השניה ומתאפיינים בלחימה על פני חזיתות שונות, כאשר השחקן מגלם דמות מכל חזית. משחקי ההמשך מתנהלים בתקופות שונות – החל מתקופת המלחמה הקרה ועד מלחמות עתידיות בדויות, כמו מלחמת העולם השלישית, מתקפת טרור גלובאלית או מלחמות שבהן לוקחים חלק חיילים רובוטים. חלק מן המשחקים מתנהלים כביכול בתקופתנו, אך על קווי זמן חלופיים המקבילים לשלנו. כמו בעולם משחקי המחשב, שבו מצטברות שכבות הזמן אלה על אלה ובוראות יחד יקום וירטואלי חי לגמרי, כך מצטברות שכבות הזמן השונות בקיבוץ בעבודותיהן של השתיים ויוצרות מארג של סמלים, ייצוגים ושברירי זיכרון המכסה את המציאות היומיומית. עבודות הוידיאו של פרידברג שואבות השראה ישירה מעולם משחקי המחשב, ובוראות עולם בדיוני המשלב בין ייצוגי מציאות לבין סימונים וסמלים וירטואליים. גם עבודותיה של גלנור כורכות אלה באלה זיכרונות קולקטיביים בזיכרונות פרטיים ואינטימיים, היסטוריה של המקום בהיסטוריה אישית של אנשיו. שני גופי העבודות נשענים על מפגשים שקיימו השתיים עם תושבי הקיבוץ, ומתבססות על סיפורים אישיים, זיכרונות ושירים שלוקטו בתהליך.
עבודת הוידיאו המרכזית של פרידברג (The Last of Us, 10:30 דקות) מתעדת ביצוע רוק עכשווי ל"בלדה למרדכי אנילביץ'" – שיר שאת מילותיו כתב אמיתי מן לפני כעשרים שנה, כשהיה חבר קיבוץ צעיר בשנות העשרים לחייו, על פי מבנה ה"בלדה למשה יואל סלומון". מילות השיר מתארות את תולדות הקיבוץ, ומכניסות בהן עיוותים דמיוניים ונאיביים. פסלו של אנילביץ', למשל, מתואר כלוחם בעל רגלי פלדה השומר על מגדל המים, כשלמעשה הוצב לצד המגדל כשנתיים לאחר שקרס. חיילי הפלדה באתר שיחזור הקרב מוצגים כחיילי בשר ודם שקפאו על מקומם באישון לילה. כיום משמש אמיתי כמורה למוסיקה בתיכון בקיבוץ, ובמהלך העבודה לקראת התערוכה הולחן השיר על ידי אחד מתלמידיו הצעירים, והוא מבוצע על ידי להקת צעירים על גבי הגבעה שבראשה מתנוסס פסלו של אנילביץ'. לצד מופע הרוק העכשווי שבוצע והוקלט במציאות, נארגו בעבודה גם קטעי אנימציה מתוך משחקי מחשב שונים, מודלים גינריים של תנועת אנימציה שנמצאו ברשת וסמלים דיגיטליים מוכרים. לא זו בלבד שמילות הבלדה מערבבות בין זמנים ומרחבים שונים, שהשיר נכתב על ידי נער בתקופת זמן אחת והולחן על ידי נער שונה באחרת, גם הסרט עצמו אינו מסתפק בתיעוד בלבד של המופע. הוא כורך יחד שכבות שונות של זמן ומרחב, ויוצר מעין "חורים" בנרטיב המנתקים את הצופה מן המופע העכשווי ומצניחים אותו לאזורי זמן ומקום שונים.
בעבודת וידיאו נוספת הנראית כקולאז' דיגיטלי בתנועה חיברה פרידברג בין צילומים שצילמה בקיבוץ, הן של אתרים שונים והן של החברים, לבין אלמנטים גרפיים דיגיטליים, בוראת מרחב וירטואלי בדיוני הנשען על המציאות בצבעי RGB (אדום, ירוק וכחול – צבעי היסוד של המחשב). ההיסטוריה הופכת למעין פנטזיה עתידנית, למעין שומר מסך על זמני שבו מככבים אלה לצד אלה סמלי הקיבוץ וחבריו הוותיקים לצד אלמנטים גרפיים דיגיטליים. ספיראלות מסתובבות משמשות בסרט כייצוגים של חורים שחורים, שעל פי תיאוריות אסטרו-פיסיקאיות מייצגים קיפולים בחלל שדרכם אפשר לעבור לזמן ולמרחב אחרים ולנוע מרחק של מאות ואלפי שנות אור. העבודה מתפקדת כסוג של אלגוריתם, מאגר נתונים המזמין לשוטטות פסיפסית ולא ליניארית, ועל כן אין משמעות למבנה, להיררכיה או לנרטיב שהיא מייצרת.
סדרת הציורים של אפרת גלנור צוירה בעקבות שורת מפגשים שקיימה עם חברי קיבוץ בני דורות שונים, שהתבקשו לבחור מקום האהוב עליהם בקיבוץ ולספר לה על בחירתם. חמישה עשורים מפרידים בין החבר המבוגר ביותר ששוחחה איתו לחבר הצעיר ביותר, והמקומות שנבחרו נעו בין מקומות "חשובים" בקיבוץ למקומות אישיים אהובים. המקומות שנבחרו צוירו בסדרת ציורי נוף קלאסיים לכאורה, המצייתים לחוקי הפרספקטיבה המסורתיים ונראים אובייקטיביים ונאמנים למציאות, אך אופן הציור מערער על אפשרותם להיות אובייקטיביים. הפורמט המלבני הקלאסי מתחלף בעיגול הכלוא בתוך ריבוע, הנדמה לפריים הנשקף דרך זכוכית מגדלת, כוונת רובה או משקפת, כאילו הוא מבודד מקטע מסוים מן הנוף ומן המציאות. צבעוניותו של הציור מונוכרומאטית ומלאכותית, ולא בכדי היא כחולה-לבנה, וכתמי צבע ונזילות הנראים אקראיים מפריעים לכאורה לנראות הריאליסטית של הציור. הבחירה לצייר בפיגמנט כחול עז על גבי מצע לבן מתכתבת כמובן עם צבעי הדגל, אך גם יוצרת ציור חד ממדי שאינו מאפשר ייצוג מרובד ועמוק של המציאות. הציורים, כפי שמרמזים שמותיהם, יוענקו כמתנה למרואיינים שהפקידו בידיה של גלנור את זיכרונותיהם האישיים. למרגלות הציורים, עבודת רצפה המורכבת מעיגולים מסתובבים שעליהם ייצוגים מופשטים של מפה, המייצתגת את המקום שנבחר על ידי כל אחד מהחברים. כל עיגול מייצר מפה מופשטת לאחד הציורים התלויים על הקיר. יחד הם מצטרפים למפה מופשטת של הקיבוץ, המורכבת ממפות אישיות משובשות ומופשטות, הנמצאת בתנועה מתמדת על רצפת החלל, מעלות על הדעת גלגלי שיניים הנעים סביב צירם ומפעילים שעון ענק.
