בשנים האחרונות נפרדה טלי בן בסט מן העוגן הנרטיבי בציוריה, ועברה מעבודות שיש להן מקור צילומי ברור לעיסוק מהותי בצורות חסרות הגדרה. במציאות רוויית הדימויים שאנו חיים בה היא מבקשת ליצור אזור חף משמות, כותרות ונרטיבים; אי קטן של שקט בתוך שטף הדימויים הברורים והמזוהים, שבו הפעולה הציורית, הקו והכתם הופכים מאמצעי לנושא המרכזי. "אלה ציורים שאינם מתפקדים כחרוז בתוך מחרוזת אינסופית של רפרנטים ואזכורים" היא אומרת, "אלא מתקיימים כדימויים בתוך מערכת נפרדת ועצמאית של סימנים, המתייחסת אך ורק לזמן החד-פעמי שבו צוירה העבודה ולמצב הרגשי בזמן הציור".
עניינה של בן בסט בצורות חסרות הגדרה החל במפגש עם שאריות חומר של מפעל לחיתוכי לייזר, הנמצא בסמוך לסטודיו שלה בדרום תל אביב. היא אספה את שאריות החומר, אלה שנותרו מן המשטחים החתוכים, ועניינה ניצת בצורות שבין הצורות, באזורי הביניים חסרי ההגדרה הברורה - מרחב פתוח שאותו היא מכנה "המקום שבין המקומות... אזור הספר של התודעה".
בגוף עבודותיה החדש יוצרת בן בסט טריטוריה ציורית של "כמעט צורות" – צורות כמעט מוכרות, כמעט מוגדרות, ממושמעות ומאורגנות לכאורה, אך משובשות קלות. הצורות שטוחות, גבולותיהן ברורים, והן נערמות זו על גבי זו בדרגות שקיפות שונות, מותירות לעין המתבונן מרחב פתוח לפרשנות. בן בסט מבקשת להתרחק מן השלם המוחלט ועוסקת בפירוק ובבנייה, בקיטוע ובצירוף מחדש. עם זאת, עבודותיה מתייחסות למסורת הציור המופשט המודרני, מעלות על הדעת נופים אורבאניים או תוכניות אדריכליות מפורקות, רמז לתלת ממד שהושטח, ובתוך כך מאזכרות את תבליטי הקיר הגדולים במבני ציבור בקיבוצים בשנות ה-50.
התערוכה משלבת בין גוף ציורי שמן לבין טכניקות של תחריט, שהפכו למרכזיות ביצירתה בשנים האחרונות. בשניהם חוזר העיסוק בצירופים שונים של צורות אמורפיות. העבודה המרכזית בתערוכה בנויה מ-25 תחריטי אקוונטיטה – טכניקת הדפס ידנית, עמלנית ומורכבת, המאפשרת שכפול של צורות ומשטחים שלמים אך מותירה את עקבות מגע היד בעבודה. לא זו בלבד שהצורות מצטרפות אלה לאלה בתוך כל תחריט ומייצרות קומפוזיציות שונות, גם התחריטים עצמם מצטרפים זה לזה ויוצרים תחריט גדול ותלת ממדי הרווי אזכורים למסורות אמנותיות שונות. התחריטים מודבקים על מצעי עץ בגבהים ובשיפועים שונים, המדגישים את מהלכי הפירוק וההרכבה של הצורות השונות כמו במשחק קוביות מודולארי. בנוסף הם מחזקים את זיקתה של העבודה לתבליטי הקיר המודרניסטיים שנפוצו בישראל במחצית המאה הקודמת. השימוש בעץ חשוף אף מעלה על הדעת התייחסות מרומזת למסורת של דלות החומר באמנות הישראלית שפרחה בשנות ה-60-80. ואילו טכניקת התחריט המסורתית במפגיע מאזכרת אמני תחריט מוקדמים.
עבודת התחריט נקשרת בשעתוק של עבודת האמנות, וקרנה ירדה בעשורים האחרונים. אך זוהי טכניקה מורכבת הרוויה באזכורים היסטוריים מחד ובתגליות בלתי צפויות מאידך, שכן כל משטח נחושת יציף חריצים וכתמים חדשים. זוהי טכניקה הנעה בין ציור לצילום, שכן עבודת היד על המשטח היא ציורית לחלוטין, אך בדומה לצילום משך החשיפה לחומר משפיע על הדימוי ועל דרגות הכהות השונות בתוכו. אצל בן בסט הטכניקה הרומנטית והדרמטית באופייה עוברת הסטה לכיוון מודרניסטי ועכשווי. בעידן הדיגיטלי עוקר התחריט מן הצורך הפונקציונאלי לשכפל דימויים, והוא שב להיות מדיום אמנותי ייחודי. כל משטח הוא מקרה חד פעמי בעל התנהגות בלתי צפויה, המסגיר שריטות וצלקות שונות, ואין תחריט הזהה למשנהו. כך שבים תחריטיה של בן בסט, בעלי הנוכחות החומרית העזה, למקום של מלאכת יד מורכבת הבוראת עבודת אמנות יחידנית בכל פעם מחדש.
שם התערוכה "צירופי מקרים" מתייחס הן לפירוק הדימוי ולצירופים השונים והבלתי צפויים הנולדים ממנו, והן לגורם האקראיות שקיים בתהליך הצירוף והבניה מחדש. אקראיות שהיא גם חלק מתהליך יצירת התחריט וחלק מקסמו של מעשה האמנות. שכן כמו מעשה האמנות, "צירוף מקרים הוא מצב שבו בין שני מאורעות חסרי קשר נוצרת זיקה הנחשבת למעניינת" (וויקיפדיה).
רווית הררי, אוצרת
