תערוכת היחיד של ליאב מזרחי "סרט לבן, חולצה כחולה" נהגתה בעת ביקורו במבנה בית הספר הנטוש של הקיבוץ, העומד בימים אלה לשיפוץ. חומרים וחלקי רהיטים שנאספו מהכיתות הריקות הפכו למרכיבים בעבודות השונות, המנסחות הערות ושאלות על נעורים ועל התבגרות במערכת החינוך הישראלית, על מוסכמותיה ועל ערכיה המקובלים, ועל מקומה בהתוויית הנוף המקומי שבו אנו חיים. העבודות נוצרו בחלקן מחומרי יצירה פשוטים, זולים ומוכרים, הנפוצים בשיעורי מלאכת יד או בוועדות קישוט, ומעניקים לעבודות חזות פופית ופלקאטית. אלה מצטברות למיצב הבורא בחלל הגלריה מעין פיסות נוף מופשטות וטעונות סמלית, המזוהות עם המרחב הישראלי, אך שהאסתטיקה שלהן שואבת השראה מכיתת בית הספר. שם התערוכה, שהתייחסותו לחולצת השומר הצעיר ברורה, שואב השראה נוספת מסרטו של מיכאל הנקה "סרט לבן" משנת 2009, המתייחס לחינוך הנוקשה במיוחד שמקבלים ילדיהן של שלוש משפחות בכפר גרמני קטן ערב מלחמת העולם הראשונה, סרט שעליו העיד הנקה כי הוא מתייחס ל"מקורותיו של כל סוג של טרור, בין אם טבעו הוא פוליטי או דתי".

שאריות של מגזרות קרטון ורודות וירוקות הודבקו אלה לאלה והפכו למעין שדה של "פרחים" גיאומטריים על רצפת הגלריה. פרחי הפרג האדומים הם סמל עתיק יומין למוות בכלל ולמותם של חיילים בשדה הקרב בפרט, ושדות של פרחים אדומים נקשרים עם שכול ועם מוות בלא מעט עבודות אמנות. גם "שדה הפרחים" הוורודים של מזרחי מייצר התייחסות מרומזת לנושא השכול והמוות. מתוכו מתנוסס משטח נייר גדול שהושחר באמצעות שריפה על ידי להבת נר, המעלה על הדעת הן לוח כיתה והן קיר זיכרון או מצבת שיש שחורה. בשנים האחרונות, לצד ציורי שמן ורישומים על נייר, החל מזרחי "לצייר" באמצעות שריפת נייר על ידי להבה. בעבודה עמלנית וזהירה שבה הוא אוחז בנר בוער במשך שעות ארוכות, הוא משחיר את הנייר מבלי לשרוף אותו, פוצע אותו מבלי לכלותו, בורא עליו דימויי פיח כהים המקדירים את פניו כשמי סערה מעוננים. הוא מסמיך את להבת הנר אל פני השטח של הנייר, ונע לאורכו ולרוחבו סנטימטר אחר סנטימטר באובססיביות מאומצת, בפעולה שיש בה פוטנציאל מרוסן לאלימות ולהרס. מאחורי הלוח המפויח, המתפקד כמסך עשן - פשוטו כמשמעו -  נתלו שרשראות נייר העשויות מעשרות מסכות עיניים לפורים שנאספו מבית הספר, שכמו משקיפות בעיניים סומות על המתרחש מעבר למסך העשן. בכך מנסחות העבודות, הן בחומריותן והן בסמיכותן, שאלות הקשורות לערפול ולמיסוך הראייה בכלל, ובמערכת החינוך בפרט, ועל אפשרות קיומו של מבט אחר במנגנון שהוקם על ידי ראשית ההתיישבות הציונית בארץ ומשרת מאז את מסריה, ושורשיו נטועים עמוק בחינוך המסורתי. באותה מידה המסכות הן שבלונות שטוחות ואחידות מקרטון, שבדומה למגזרות הקרטון המרכיבות את שדה הפרחים, הופקו בפס ייצור אחיד המשרת מערכת זו ומספק לה חומרים. תחת ידיו של מזרחי עוברים מרכיבים אלה הסתה והסבה, מוצאים מהקשרם המיידי ולובשים צורה חדשה ושובת לב; מבקשים לייפות ולקשט, אך נותרים בחומריותם הפלקאטית והשטוחה. הריבוי, החזרתיות או שכפולן של שבלונות פשוטות ליצירת דגם קישוטי מורכב יותר חוזרים ועוברים כחוט השני בתערוכה, ומעלים שאלות על האופן שבו תבניות אחידות משרתות את יצירתו של נרטיב מקומי מוביל, ואת אפשרות קיומם של נרטיבים אישיים שונים.

האיזכור לתוואי של נוף ולאנדרטאות זיכרון חוזר ונרמז בעבודות נוספות בתערוכה. כך למשל, שולחן בית ספר ישן משמש כמצע שבו ננעצו עשרות עפרונות מחודדים, במערך המנסח הצעה מרומזת למעין נוף מופשט. בדומה לפעולה האלימה שעומדת בבסיס יצירת רישום הפיח, שבו להבת הנר חרכה והשחירה את פני הנייר, הופכים כלי הכתיבה התמימים לכלי נשק חדים הפוצעים את פני השולחן והופכים אותו למעין מיטת מסמרים מענה. בסמוך, שורה של מגירות עץ ישנות אשר נאספו מארוניות בית הספר הריק נתלתה על קיר הגלריה במבנה מדורג היוצר מעין גבעה. תוואי המגירות המשתפל מעלה על הדעת את מדרגות האבן המטפסות אל ראש גבעת האנדרטה מאחורי הגלריה, שעליה מתנוסס פסלו הידוע של מרדכי אנילביץ'. כל מגירה שהכילה בעבר את חפציו של תלמיד כלשהו, נושאת את שמו. כך הופכות המגירות האישיות, הריקות, הנושאות את שמות בעליהן הנעדרים, למעין אבני דרך הסוללות את הדרך אל ראש ההר, אל אחת האנדרטאות המזוהות ביותר עם גבורה עברית עקובה מדם. מנגד נתלו רישומים צבעוניים של דיוקנאות נערים או גברים צעירים, חסונים, יפי בלורית ותואר, שופעי עלומים ומעורטלי חזה. דיוקנאות המייצגים את תפיסת הגבריות החלוצית והלוחמת בימי ראשית ההתיישבות העברית בארץ, ואת אופן ייצוגו של "הצבר החדש" בתצלומי ארכיון, באנדרטאות זיכרון ובדימויים איקוניים מן התקופה. ואכן, הרישומים קיבלו השראה בחלקם מתצלומים שנמצאו בארכיון הקיבוץ, ואף מדמותו החסונה וחשופת החזה של מרדכי אנילביץ' כפי שהיא מיוצגת באנדרטה לזכרו בקיבוץ. אך על אף שהרישומים מתייחסים למאגר שגור של דימויים, הם מוציאים את הדמות הגברית מן ההקשרים המיידיים והמוכרים שבהם היא בדרך כלל מוצגת, ומציגים את הגברים הצעירים כגיבורי פוסטרים של בני הנעורים או ככוכבי כרזות המתאפיינות באסתטיקה פופית ובנופך הומו ארוטי ברור. הן הרישומים והן מערך המגירות כורכים יחד את האישי באנונימי, ומשלבים בין סוגי אסתטיקה שונים. בכך הם מציפים את המתח שבין האינדיבידואלי לקולקטיבי, בין האישי למערכתי, בין הפרטי לציבורי ואף בין אופני ייצוג בעבר ובהווה.

רווית הררי

עיתון הארץ, מוסף גלריה, 16.4.15

פתאום נפל העיפרון

עבודותיו של ליאב מזרחי, בתערוכה שתיפתח בשבת בגלריה ביד מרדכי, מציגות שאלות על נעורים ועל התבגרות במערכת החינוך הישראלית. קרא עוד

ידיעות הקיבוץ, 17.4.15