העבודות בתערוכה "מקום לא מקום" עושות שימוש בייצוגי אדריכלות ובכלים שונים מתחום הצילום כדי לברוא מתוך שכבות של חומר, זמן ותרבות מקומות שאינם קיימים באמת. חמשת הצלמים המציגים בתערוכה עוסקים בעבודותיהם בייצוגי אדריכלות באופן עקבי, אולם איש מהם אינו מצלם מבנים שלמים או חללים קיימים באופן ישיר. כל אחד מנסח בדרכו פרקטיקות אמנותיות שונות הבוחנות את גבולותיו של מדיום הצילום, ומאתגרות תפיסות של מקום וחלל.
שחר אפק, צעיר האמנים בתערוכה שסיים את לימודיו לפני שנתיים, עוסק במבנים ארכיטקטוניים ביתיים וציבוריים, ובחיבור בין מרחבים פנימיים-נפשיים לבין מרחבי חוץ חברתיים-תרבותיים. הוא בונה בעבודותיו עולמות מקבילים ומתעתעים, שבהם נמהלים הממשי במדומיין, ויוצר מרחבים בדיוניים תוך שימוש בחלקי צילום ישיר, בהדמיות וירטואליות ובהתאמה לחלל. בעבודתו "עיר אפורה", אשר נוצרה במיוחד עבור התערוכה, יצר מעין עיר דיסטופית הבנויה מפאסדות שטוחות של מבני בטון שונים, המייצגים זרמים ותקופות ארכיטקטוניות שונות. חלקים של מבני באוהאוס וחזיתות ברוטליסטיות שצילם בעיר ובקיבוץ נמזגים אלה באלה, ויוצרים היבריד בטון נטול זהות קונקרטית של זמן, מקום או תרבות. האנתרופולוג הצרפתי מארק אוג'ה טבע את המושג Non Place שבו הוא מתייחס למקומות נטולי היסטוריה או הגדרת זהות, בדומה לשדות תעופה, קניונים או אוטוסטראדות, המשמשים כצירי תנועה או כחללי מעבר ריקים מכל תוכן, זיכרון או זהות היסטורית ואנתרופולוגית. שחר אפק משתמש בחזיתו החלקה והאחידה של הבטון – חומר זול עמיד ששימש לבניה מאסיבית בארץ ובעולם בשל תכונותיו אלה בתקופות שונות, ושירת סגנונות אדריכליים שונים – כדי לנטרל זהות ומאפיינים תרבותיים וחברתיים של מקום מסוים, ויוצר חזית אחידה וגנרית של עיר לא עיר, מקום לא מקום, מוכר וזר כאחד.
בסדרת העבודות "טרם" (2013) מציגה אורית רף תצלומים-לכאורה של חללים שבחרה מתוך רומנים ספרותיים מפורסמים, שבתוכנם מתייחסים להיבטים תרבותיים, סוציולוגיים ופוליטיים. המידע שאספה מן הספרים, כמו גם מחקר יסודי על התקופה שבה מתרחש כל ספר, על המקום ועל הסגנונות האדריכליים והעיצוביים הרלוונטיים לתקופה, הצטרף לשעות ארוכות של בניית החללים בעזרת אדריכלים ואנשי הדמיות תלת ממד. רף בוראת חללים מדומיינים הנראים כתצלומים ישירים של חדרים ומרחבים שונים, בהעדר מצלמה או תהליך של צילום ממשי. המידע שהיא אוספת, מן הספרים הקונקרטיים ומן המחקר האדריכלי שביצעה, חוצה תרבויות, מקומות ותקופות, ומאפשר לה לדון גם במדיום הצילום ובהשפעותיו על תפיסת המציאות. באמצעות גיבורי הרומנים שבחרה, רעיונותיהם התיאורטיים והתייחסותם להוגי דעות מוכרים, היא מציעה אפשרויות חדשות לדיון בהדמיה ובזיקותיה למציאות, לדמיון ולבדיה.
נקודת המוצא לסדרת התצלומים Intersection (2012), שהוצגה בתערוכת סיום לימודיו בבצלאל של דוריאן גוטליב, היא העובדה שאומץ ברומניה בשנות השמונים על ידי הוריו הישראלים. על אף שאין לו כל זיכרונות ילדות קונקרטיים מרומניה, שבה נולד אך לא גדל, טיול שורשים שערך עם הוריו בעיר בוקרשט, עורר אצלו תחושות מפתיעות של זיהוי ושייכות. הסדרה מציגה חזיתות של מבנים בסגנון הבנייה שרווח ברומניה של שנות השמונים, שבאמצעותן היא מבקשת לבחון שאלות של זיכרון, זהות ושייכות. חומרי הגלם לעבודות צולמו ברומניה ובישראל. אלה הם אינם תצלומים ישירים, אלא תצלומים מטופלים או תצלומים שנוצרו על ידי חיבור של טקסטורות וחלקי תמונות שונים לכדי דימוי חדש; מעין קולאז' שנעשה באמצעות מחשב. שיטת הטיפול בחזיתות מטשטשת את הפונקציה של המבנה. לא ברור האם אנו רואים בית ספר או קופת חולים למשל. עמימות זו משקפת תחושת זרות ואי שייכות למקום, את זרותו של תייר הצועד בעיר לא מוכרת לו. העובדה שהצילומים מורכבים מטקסטורות ומחלקי מבנים מרומניה וישראל ששולבו יחד באותו בניין, מקשות על הצופה לדעת היכן נמצא המבנה, הנותר חסר זהות גיאוגרפית.
בשנים האחרונות יוצרת ליאת אלבלינג סדרות של צילומים אדריכליים לכאורה, המבוססות על מודלים שהיא בונה בסטודיו. אדריכלות ומרכיביה, וכן שאלות על מושג "הבית" ועל גבולותיו של מדיום הצילום, נוכחים בעבודותיה של אלבלינג מראשית דרכה האמנותית. בעוד שבראשית דרכה נהגה לצלם מבנים אמיתיים ובאמצעים דיגיטליים לטשטש ולמחוק מהם סממנים בסיסיים כגון פתחים וחלונות, בעבודותיה האחרונות היא מבצעת מהלך הפוך. היא יוצרת דגמים מוקטנים מחלקי קרטון, קלקר, MDF ופלסטיק צבועים שהיא יוצרת בעצמה, ובוראת באמצעותם מחוות אדריכליות שונות: תפנימים שונים, סביבות אדריכליות, סוגים של ארכיטקטורה הנעים על התפר שבין הקונקרטי לממשי. פעולת הצילום היא האחרונה בשרשרת הפעולות במעשה היצירה, והיא זו שהופכת את הדגמים ל"מקום" הנדמה ממשי. בעבודתה בתערוכה מציגה אלבלינג לראשונה הצבה המורכבת מן החלקים המשמשים אותם לבניית תצלומים אלה,לצד שני תצלומים מן הסדרה האחרונה שנוצרה באופן זה, ובכך חושפת את האשליה שעומדת בבסיס תצלומיה ה"אדריכליים" ומתקדמת צעד נוסף במחקריה אחר העקרונות השגורים בצילום: יצירת העתק ביחס למקור, תעתועי ראייה ושיבושים מרחביים, והתנתקות מן התצלום עצמו.
תצלומיו של מארק יאשאייב גולשים אף הם לפרקטיקות של פיסול והצבה, ונעים בין דו ממד לתלת ממד ובחזרה. מהלך עבודתו של יאשאייב מכיר בחוסר הוודאות של הדימוי הצילומי וחותר תחת מושג ה"רגע המכריע" (The Decisive Moment), רגע הצילום. המונח מתאר את פעולתו של הצלם כמתרכזת בנקודת זמן אחת קריטית, אך עבודתו של יאשאייב נעשית בשלבים ובכך מערערת על מושגי היסוד של הצילום - הזמן הצילומי, אור, חלל, דו ממד ותלת ממד. פעולת הצילום שלו כפולה: היא כוללת מיצב, צילום, הדפסה, הצבה של ההדפסה בסטודיו וצילום נוסף של הסט המצולם, הפעם משוטח. למעשה, התצלום הסופי מתחיל מדו ממד, תצלום מהארכיון, הופך לתלת מימד ולבסוף חוזר לדו ממד. בתצלומיו יאשאייב הופך את החלל הקבוע, חלל הדירה או הסטודיו שלו, לחלל בעל תכונות של זמניוּת, ארעיות. הוא בונה מיצבים גדולים ותפאורות מחומרים זולים, פשוטים, נוטים להתפרק; תחושת הארעיות הופכת לשיטתיות המנוהלת בקפידה. מיצביו מתנתקים מן ההקשר הביתי המקומי אל הקשר יותר כללי ואנונימי, ומתכתבים עם תולדות הציור האירופאי. התחושה שעולה מהתבוננות בתצלומים היא של חוויות של חיים בשוליים, של הגירה, עקירה ופרידה, אחת החוויות המאפיינות את החיים במאה העשרים. חוויית ההגירה יכולה אולי להסביר את האין-מקום ואת המתח בין זמניות חמקמקה לחומריות. על כך מעיד האמן עצמו, אשר עלה בגיל תשע מברית המועצות לשעבר. הוא הופך את הנגיש לבלתי נגיש, ובכך הופך את המובן מאליו לאחר - חדש ומתעתע.
רווית הררי
