עבודתו של עמרי הרמלין משלבת בין נרטיבים מוכרים לבין אלמנטים של תרבות חזותית פופולארית, תקשורת המונים ופוליטיקה. הוא משלב דימויים וחומרים השואבים השראה מתרבות גבוהה ופופולארית כאחד ומייצר מערך של ציטוטים ואזכורים מרומזים, כדי לבחון את הקלישאות לצד האיכויות האמביוולנטיות המגולמות במיתוסים מודרניים. הבחירה בדימויים מזוהים, הנושאים עמם מידע מוקדם, וביצירת מערך של ציטוטים מקומיים ומערביים היא קולנועית באופיה, ומשקפת את עניינו של הרמלין בסוגות קולנועיות בכלל, ובקולנוע אמריקאי בפרט.
בתערוכה זו מייצר הרמלין הקבלה מחויכת אך אירונית בין הזירה הקולנועית-פרפורמטיבית לבין הזירה הצבאית באמצעות ציטוטים קולנועיים ותעתועים חומריים. בעבודת הווידיאו "לא לעשות צדק להיסטוריה לא צודקת" (Not Doing Just to an Unjust History) מככבת קסדת ברזל ממלחמת העולם הראשונה שעוברת טרנספורמציה והופכת לכובע דמוי לבד שחור ומעוגל המזוהה עם דמותו הקולנועית של צ'רלי צ'פלין. קסדת הברזל האותנטית הטעונה בהיסטוריה מלחמתית הופכת לאובייקט הטעון בהיסטוריה קולנועית, והשימוש הצבאי הופך לשימוש אזרחי משחקי. בחלקו הראשון של הסרט נראה נפח הולם בשולי הקסדה בעזרת פטיש וסדן, ומשנה את צורתה בעבודת נפחות ידנית מאומצת. בחלקו השני של הסרט נראית דמותו של שחקן לבוש שחור-לבן בדומה לצ'רלי צ'פלין מנסה לבצע פעולה קומית מוכרת המזוהה עם ז'אנר סרטי הסלפסטיק: הוא מתקרב אל הכובע המוטל על הרצפה ומנסה להרים אותו, אך רגלו בועטת בכובע בטעות לכאורה ומרחיקה אותו ממנו. הוא מבצע את הפעולה שוב ושוב, בחזרתיות מייגעת שאין בה תוחלת או עוקץ קומי. להיפך, יש בה כאב. השחקן נפצע בבוהן רגלו בשל הבעיטות החוזרות ונשנות, שכן הכובע עדיין עשוי פלדה על אף שינוי הצורה. המטען המלחמתי הגלום בו עדיין פוצע. הנקישות בברזל, הן של הנפח המכה בקסדה בפטיש, והן של השחקן הבועט בכובע שעל הרצפה, מייצרות מקצב קבוע של תיפוף מתכתי המלווה את התערוכה כולה. נדמה שמקצב התיפופים הקבוע מלווה שגרה של חזרות ואימונים, הן של חייל והן של שחקן, ומייצר הקבלה בין זירה של חזרות קולנועיות לקראת מופע כלשהו לבין אימונים צבאיים לקראת מופע המלחמה המושלם.
לצד עבודת הווידיאו מוצג מערך של פסלים המתאפיינים בהמרות חומריות מפתיעות ומשעשעות דוגמת זו המככבת בסרט: עץ נדמה לפלדה, כורסת עור רכה למראה מתגלה כמושב עץ קשיח וכובע לבד קטיפתי למראה נחשף כקסדת ברזל. ההתייחסות למקצב חוזר ומוכר שבה ומופיעה בעבודה "טמפו" המורכבת מחמישה לוחות עץ בציפוי דמוי חלודה ועליהם מוטבעות המילים "שמאל" ו"ימין". אופן תלייתם של הלוחות על הקיר יוצר מרווחים משתנים המאפיינים את הניגון המקורי והשגור של קצב הצעידה הצבאי. הרמלין שוב יוצר הפתעה שאינה באמת מפתיעה: תעתוע חומרי שבו עץ נדמה לפלדה חלודה מייצר מקצב מזוהה החוזר על עצמו. הקצב אינו רק קבוע אלא גם מקובע בחומר, שכן החומר נושא עמו אף הוא מטענים קולקטיביים. משטחי הפלדה המחלידים מתייחסים גם לאסתטיקה המזוהה במרחב הישראלי עם אנדרטאות הנצחה ועם פיסול ציבורי מונומנטלי, שהיה לו תפקיד בגיבושו של האתוס הלאומי בשנותיה הראשונות של המדינה.
הברזל שב ומהדהד בתערוכה בפסל של זוג מצילות עץ, שחציין מחופה בציפוי דמוי מתכת. זהו אובייקט היברידי הן מבחינה חומרית והן מבחינה רעיונית. המצילתיים מקושרים מצד אחד עם מצעדים צבאיים ומצד שני עם עולם הסלפסטיק הקולנועי. בשניהם תפקידן הוא לסמן רגע של שיא קומי או מוסיקלי. סלפסטיק הוא ז'אנר קומי המשלב שימוש בתנועות גופניות מכאיבות ומרעישות בצורה משעשעת. הומור הסלפסטיק מבוסס על נפילות ומכות, על רגעים כואבים שהופכים למצחיקים. המצלתיים, אם כן, מזוהות עם סימון רגע שיא, גם של כאב אך גם של צחוק.
המפגשים בין רך לקשה ובין כאב להומור שבים ומופיעים בעבודות בתערוכה. בשפה אמנותית נקיה, מרומזת ומרוחקת קמעא, נטולת פאתוס או אקספרסיביות חומרית, הרמלין חושף את הדואליות המתקיימת בדימויים מוכרים בתרבות המערבית בין אלימות לפופולאריות ובין כוחנות לבידור.
רווית הררי
