בתרבויות רבות הפך היום הקצר ביותר בשנה ליום חג, כשהמכנה המשותף לחגיגות הוא הניסיון להאיר את החושך שהולך ונוגס בשעות האור. כך התפתח, בין היתר, חג החנוכה על השאיפה "חושך לגרש". התערוכה "לילה לבן", המתקיימת בעיתוי זה, באה לחקור את היחסים המורכבים בין אור לחושך ובין לילה ליום. העבודות בתערוכה משתמשות באור כחומר. חלקן עוסקות בקסם המהפנט, החמקמק, שיוצרים מקורות אור באפלה; אחדות אינן מתמסרות לפיתוי, מנסות לחשוף את המנגנון היוצר את הקסם ואת איכותו המתעתעת והזמנית, לעתים מעשה ידי אדם; ואילו אחרות מנסות להאיר את החשכה או את החיים הסמויים מן העין המתקיימים בה, להושיט קרן אור מסייעת או להפוך לילה ליום.
עבודותיהם של עדי דולזה ושל עדי שמעוני הניצבות זו כנגד זו עוסקות ביופי הממגנט הבוקע מגופי אור בחשכת הלילה או ממשחקי אור וצל ביום; הראשון יוצר שמי לילה דוממים זרועי כוכבים, השני מצלם משחקי אור וצל בצמרתו של עץ שוקק ציפורים בצהרי היום. דולזה מייצר אובייקט מדויק ומלוטש המבוסס על מערכת שיטתית של נוסחאות וחוקים. חישובים מדויקים של מרחקים, מערכי קווים וכתמים וכמויות אור מהווים בסיס לעבודה, כמו מתחקים אחר החוקיות המניעה את גרמי השמיים. שכבה אחר שכבה הוא בורא גלקסיה משלו שאין בה מקום ליד המקרה: מערך מנורות ניאון שתוכנן היטב, ושני לוחות פרספקס מושחרים שהוא טווה בהם מארג צפוף של קווים וכתמים על פי גריד ממשטר ומוגדר מראש, המפתים ולוכדים את הצופה כרשת קורים. גם שמעוני יוצר פיתוי בדמות הקרנה מחזורית של סרט וידאו על קיר נצנצים. צמרת עץ רוחשת ציפורים מצייצות מוקרנת על המשטח הנוצץ המשתלב עם קרני השמש החודרות מבעד לענפים ומעניק להן נפח וגוף. מחיאת כף בודדת הנשמעת כירייה מפרה את השלווה. הציוצים דוממים באחת, וחוזרים לחיים לאחר רגע. היד השולטת ביצירת הקסם בעבודתו של דולזה, הופכת אצל שמעוני לגורם לא צפוי היוצר הפרעה בתמונה הפסטורלית, כמו נשימה שנעתקת לרגע וחוזרת לסידרה.
ציוצי הבוקר של שמעוני נמהלים בקולות הלילה העירוני העולים מעבודת הווידאו של יואב שמואלי. זה עוסק בחיים הרוחשים בעליזות בצמרת העץ, וזה בחיים המתנהלים בדממה בין השיחים על הקרקע. את הסרט "תום" צילם שמואלי במהלך עשרה לילות ארוכים בגן העצמאות בתל-אביב, מקום בעל היסטוריה מינית והומוסקסואלית מפורשת ובעל הקשרים ביוגרפים עבור שמואלי, שבנעוריו הרבה לשוטט בו בלילות. הסרט, העוקב אחר מעלליהם של קיפודים בלילה, נדמה בתחילה לסרט טבע תמים ואף מעורר חיוך, אך הידיעה כי צולם בסבך הצמחייה בגן העצמאות טוענת אותו במשמעויות נוספות. עבור שמואלי הגן הוא מקום הקשור בחוויה של אין-בית, מקום המסמן קיום בשוליים, תחושת תלישות וחיפוש מתמיד, מפלטם של משוטטים אובססיביים בלילות אורבאניים טעוני מיניות. ההתחקות אחר החיה הלילית המעט משונה – חמודה אך מרתיעה, דוקרנית ופגיעה, עוטת שריון מחטים אך גם משעשעת ומכמירת לב, מתרחקת מבני האדם אך מופיעה בסיפורי ילדים - מסמנת כי בגן הנמצא בשולי העיר, מקום שוטטותם הלילית של אנשי השוליים, מתקיימת שוטטות לילית נוספת, שולית אף יתר; חיים שלמים המתנהלים בתוך מציאות של עלטה וחרש, נחבאים מן העין האנושית, מתנהלים בתוך מנעד רחב של התנהגויות המשקפות חרדה – מהתקפדות ועמידה קפואה על המשמר ועד מנוסה מבוהלת ומפתיעה בזריזותה. גם מצלמתה של טליה קינן יוצאת לשיטוט לילי איטי בסרט הנקרא "בוקר", הפעם כשהיא במצב של נגטיב. הפעולה הטכנית הפשוטה, שעשוע של צלמים מתחילים, מגויסת ליצירת רישום וידאו אניגמטי, מהפנט, כמעט מופשט, שבו נצבעת העלטה בלבן ונקודות האור בשחור, והלילה הנפרש לעיני הצופים כיריעה אינסופית של כתמים וצורות כמו הופך ליום.
באופן דומה הופכות עבודותיו של ניר אדוני את היחסים בין אור וצל. אדוני משתמש באור כחומר לכל דבר בבניית דימוייו, המבוססים לרוב על הכלאה בין חלקי מבנים שונים וחלקי נופים אורבאניים ומתועשים. הוא יוצר מגזרות הנראות כצלליות שחורות של מבנים או אזורי ספר מוזרים, אך מנכיח את הצל החמקמק והופך אותו לאובייקט חומרי בחלל. זהו אובייקט עצמאי המקיים יחסים דואליים עם האור: האור אינו מוטל עליו אלא בוקע מאחוריו, כאילו יוצר הצל את האור ולא להיפך. הדימוי אינו תלוי באור המוטל עליו כדי להתקיים כמו הצל, אך לא יתקיים ללא האור הבוקע מאחוריו, אור מוחלש של שעת דמדומים, ספק זריחה ספק שקיעה.
ליאת לבני מרבה לעסוק בעבודותיה במגדלורים כמונומנטים נוסטלגיים והירואיים. היא מוקסמת מתפקידם המסורתי לסייע לספינות המתקרבות אל החוף בלילה לנווט את דרכן בחושך, אך בעבודתה זו מפשיטה את המונומנט ההיסטורי המזדקר למרחוק מהילתו ההירואית, מקטינה אותו והופכת אותו לאובייקט שברירי ועדין שפרטי פרטיו נגלים רק מקרוב. המגדל שנועד לעמוד איתן בתנאי מזג האוויר הקשים של החוף מפוסל בקפדנות מנייר ומחומרים מתכלים, ומקור האור המושיע נחשף בקוצר ידו לסייע. פלג דישון עוסק אף הוא בבנייה ובפירוק של מיתוסים הקשורים באור, דרך חשיפת המנגנון המייצר את אשליית הקסם הקולנועי. הוא מדפיס על נייר דימוי של פיצוץ מתוך סרט קולנוע, מדביק אותו על טפט שקוף ומגרד את צדו החשוף של הנייר עד לשחיקתו המוחלטת, מותיר רק את חלקיקי הצבע שנצמדו לדבק הטפט ובכך כולא את הדימוי בין שני עולמות – העולם ממנו נתלש וזה שאליו סופח. את הדימוי המקולף הוא מציג מעל גוף תאורה המבצע פעולת חשיפה כפולה: הוא חושף הן את שקיפותו של החומר שעליו מוטבע הדימוי והן את מנגנון ההפעלה המייצר את האור, המוסתר בדרך כלל בתוך תיבת תאורה סגורה. בכך הוא משתמש באור מצד אחד ובפעולת ההעתקה וההעברה של הדימוי מצד שני כדי לנסח אמירה על מהותו החמקמקה של הקסם הקולנועי, המושתת אף הוא על שעתוק ושיחזור המציאות באמצעות אור.
מיעוט האור בתצוגה והעובדה שמקור האור הקיים הוא בעבודות עצמן, יוצרים אינטראקציה עדינה בין העבודות. תאורת לילה פולשת אל תאורת יום, ציוצי בוקר נמהלים ברחשי לילה, אלומות אור משתקפות בלוח מושחר של שמיים זרועי כוכבים. אור וחושך נפגשים.
רווית הררי
