"חזרות לקרב", תערוכתן המשותפת של לוסיאנה קפלון ושל רותי דה פריס, עוסקת באופן שבו ייצוגים אסתטיים שונים של טקסים ופעולות במרחב הציבורי משפיעים על עיצובם של תודעה קולקטיבית ושל נרטיבים לאומיים. במיצב פיסול ווידיאו החולש על כל חלל התצוגה השתיים משלבות סמלים וייצוגים ויזואליים ממקורות תרבותיים והיסטוריים שונים, כורכות זיכרונות מקומיים בהיסטוריות של מדינות זרות, והופכות את חלל הגלריה למעין תיאטרון אבסורד מלא הומור ואירוניה של ייצוגי מלחמה וצבא שטוחים. שתיהן עוסקות בחקירת צורתם החיצונית של סמלים וטקסים צבאיים, ויוצרות פסאדות קולנועיות ופיסוליות שטוחות המרוקנות ממשמעות.
שתי עבודות הווידיאו של לוסיאנה קפלון צולמו בעת שהות האמנית בשנת 2015 בעיר לובלאינה, סלובניה, שבה הווי תנועת הפרטיזנים היוגוסלבית בתקופת מלחמת העולם השנייה זוכה לעדנה מחודשת בשנים האחרונות. קפלון מפרקת וחוקרת את מרכיביהן של סצנות קולנועיות מתוך הסרט היוגוסלבי הקומוניסטי "הקרב על נהר נרטבה" (1969), אשר נשמטו בעריכה בעת הפיכתו של הסרט המקורי לסרט מלחמה הוליוודי. הסרט הוותיק נשען על סיפור התנגדותה של תנועת הפרטיזנים היוגוסלבית בהנהגת גנרל טיטו לצבא הנאצי, ומגולל את סיפורו של הקרב ההירואי על נהר נרטבה; קרב שהנחיל ליוגוסלבים ניצחון מפואר והפך לאבן דרך באתוס היוגוסלבי הלאומי. בעזרת קבוצת נערים, העוסקת בשעות הפנאי בשחזורים היסטוריים מחיי הפרטיזנים ביוגוסלביה דאז, קפלון חוקרת את השינויים שעבר הסרט המקורי בעת הפיכתו ללהיט קולנוע ראוותני מועמד לאוסקר, ובניסיון לחבבו על הצופה המערבי. הנערים מצולמים מחופשים לפרטיזנים - עוטים מדים מקוריים, כלי נשק ואביזרי קרב - כשהם משחזרים סצנות ואלמנטים שונים מתוך הסרט. בעבודה Script Reading (14:30 דקות) הם קוראים לעין המצלמה סצנה קצרה מתוך הסרט המקורי שנשמטה מן הגרסה ההוליוודית, שבה מקבלים הלוחמים מכתב מטיטו המעודד אותם לצאת לקרב; ואילו בעבודה Auditions (9 דקות) משחזרים הנערים תנועות לחימה אילמות על רקע מסך ירוק, כזה המשמש בתעשיית הקולנוע לשתילת רקעים משתנים. בשני הסרטים חוזרים הנערים שוב ושוב על אותן מילים ועל אותן מחוות גופניות, מדגימים "חבישת פצוע", "השלכת רימון", "פציעה מכדור" או "דריכת נשק", מצחקקים כשהם מחקים את פקודותיו של טיטו ללוחמיו המוכים "לפעול", מבודדים את הפעולות והמילים מכל הקשר קונקרטי, ומרוקנים אותן מתוכן וממשמעות בעת הפיכתן למחוות קרב גנריות. החזרה הנואלת וחסרת המטרה על אותו רצף מילים ופעולות בהתאם להוראות האמנית הופכת אותן לבליל חסר משמעות, ומדגישה את האירוניה והאבסורד שבהתרפקות הנוסטלגית של הנערים הנטועים בהווה על עברה ההיסטורי של מדינה, שהתפרקה ושינתה כליל את צביונה הלאומי טרם לידתם. זאת ועוד, היא מבקשת לחקור את מרכיביהם של כלים קולנועיים ליצירת פאתוס והזדהות רגשית. קפלון מותירה את המנגנונים הקולנועיים חשופים: תפאורת סט הצילומים, מבנה התסריט, מכשירי ההקלטה, המסך הירוק המשמש לשתילת רקעים משתנים - כל אמצעי ייצור הפיקציה הקולנועית והפוליטית נותרים גלויים לעין המצלמה והצופים.
עניינה של קפלון במנגנונים ליצירת זיכרון קולקטיבי וזהות חברתית מלווה את דרכה האמנותית עוד מתקופת חברותה ב"תנועה ציבורית" – קבוצת אמנים שנוסדה ב 2006, המתעניינת באפשרויות הפוליטיות והאסתטיות הטמונות בקבוצת אנשים הפועלת יחד, וחוקרת צורות של סדר חברתי. הקבוצה ידועה בפעולות שהיא יוצרת במרחב הציבורי, המחקות כוריאוגרפיות של טקסים ציבוריים. בדומה לקבוצת הנערים הסלובניים, עוטים חברי הקבוצה מדים אחידים ונראים כקבוצת חיילים הפועלת יחד בסנכרון מושלם, כשהם מביימים הפגנות דמיוניות, מצעדים, ריקודי עם בדיוניים או פעולות איבה. בניגוד לנערים הסלובנים המתרפקים בתמימות נטולת מודעות על עבר היסטורי שטרם נולדו בו, חוקרים חברי התנועה באירוניה מודעת היטב את התקנות, הכוחות והקונפליקטים, לצד מערכי הזהות ותחושות השייכות, המעצבים את הדינמיקה של החיים הפוליטיים במרחב הציבורי.
שתי עבודות הווידיאו נטועות בתוך מיצב חומרי וגדוש שיצרה רותי דה פריס, שבו צופו קירות הגלריה כליל במצעי חציר וקש. דה פריס ידועה בעבודות הבוראות סביבות ארעיות שבהן החלל הופך למעין סט צילומים או תפאורה שטוחה. היא מרבה להשתמש בחפצים יומיומיים ובחומרים זמינים, זולים ופשוטים כגון ניילון, שקיות זבל, נייר, סמרטוטים, מדבקות, רפיה ועוד, ומעצבת באמצעותם מיצבים גדולי ממדים, גדושים ועמוסים חומרית, המתאפיינים באסתטיקה קראפטית ומרושלת לכאורה. החומרים הזולים והגסים משתלבים ליצירת זירות פולחן בדיוניות ולעתים הירואיות, חללים של ריטואלים דתיים, אתניים או חברתיים, מקדשים פרומים של הנצחה זמנית או של קידוש בר חלוף.
במיצב שנבנה במיוחד עבור חלל התצוגה של דנה גלריה לאמנות מככב החציר - חומר המזוהה עם הסביבה הקיבוצית שבה נמצאת הגלריה ועם ההתיישבות העובדת. החומר האורגני המקושר עם המרחב החיצוני של הגלריה, הופך לחומר הגלם המרכזי בעיצוב פנים החלל. הוא מטפס על קירות הגלריה ונושק לתקרה, מקיף את הקרנות הווידיאו, נערם ומצטבר בפינות הגלריה כתפאורת טקסי שבועות שעלתה על גדותיה ויצאה משליטה. התמימות הגלומה בחומר, מזכירה את תמימותם חסרת המודעות של הנערים הסלובניים בעבודות הווידיאו, המשחקים ברצינות תהומית במשחקי מלחמה. אך הפער בין התמימות החומרית והאנושית לבין שימושן המודע של שתי האמניות בתמימות זו, בין האובייקטים והדימויים לבין החומרים שמהם הם עשויים, היא הטוענת את העבודות במשמעות אירונית.
על גבי קיר אחד משמש החציר כמצע לתבליט עשוי בוץ מושחר, המשלב בין סמלי מלחמה ממקורות תרבותיים שונים. קווים וכתמי בוץ שחור נמתחים על מצע הקש כמו ציור מערות נאיבי ופרימיטיבי, כמעט מופשט, מסמנים בשפה ילדית ומינימליסטית צורות שניתן לזהות כחיות וכדמויות אנושיות נושאות כלי נשק. זהו תמהיל של סמלי מלחמה ממקורות ארכיאולוגיים ומיתולוגיים, היסטוריים ובדיוניים כאחד: סצנת קרב מתוך תבליט סלובני ישן, לוחמים נושאי חניתות וכידונים, חיות מלחמה כמו סוסים, נשר המרחף מעל סצנת הקרב ויצורים היברידיים בדיוניים – כולם נוהרים אלי קרב מיתולוגי שטרם התרחש. תבליטי קיר, בעיקר של מלחמות וקרבות, מזוהים בהיסטוריה האנושית עם אתוס של גבורה, זיכרון והנצחה. אך תבליט המלחמה של דה פריס נראה כתוצר של משחק ילדים בקש ובבוץ, שעקבותיו המתפוררים נמרחו על קירות הגלריה באגביות רשלנית לכאורה. שתי חליפות מדים אפורות התלויות על הקיר מנגד עשויות אף הן במעין ילדותיות רשלנית מקיפולי נייר, ועיטורי המלחמה והדרגות שעליהן עוצבו מכרטיסיות קרטון משומשות – חומרים ממוחזרים ומתכלים היוצרים אסתטיקה משחקית וילדית במכוון, כמעט קיטשית, החותרת תחת אתוסי המלחמה והגבורה חמורי הסבר. המוסכמות ההגמוניות הופכות תחת ידיה של פריס לפנטזיה חד פעמית ומתכלה, כמו החומרים שמהם היא עשויה.
בדומה לעבודות הווידיאו של קפלון החושפות את מנגנון ייצורן, גם המיצב הפיסולי של דה פריס חושף את החומריות הזולה שממנה עשוי הקסם. באמצעות חשיפת מנגנוני הייצור הקולנועיים והחומריים בעבודותיהן מבקשות השתיים לחשוף במערומיהם את המנגנונים המעצבים אידיאולוגיות פוליטיות ותודעה לאומית.
רווית הררי
לוסיאנה קפלון, היחידה, 2015, קטעים מתוך שתי עבודות וידאו, מסך מפוצל
