התערוכה ה"שמלה השלישית" - תוצר של שיתוף פעולה ראשון וייחודי בין האמן הוותיק דב אור נר לבין האמן הצעיר גיל יפמן - נולדה בהשראת מבנה הגלריה בקיבוץ יד מרדכי, אשר נבנה כמאפיית הקיבוץ הראשונה בשנת 1945. ברבות השנים הסב המבנה את ייעודו ושימש כ"סלון לתפירה עילית", שפעל לצד מתפרת הקיבוץ במשך כמה עשורים. בעוד שהמתפרה ענתה על צרכי התפירה היומיומיים של החברים, בין כתלי ה"סלון" זכתה כל חברת קיבוץ פעם בעונה בשמלה בודדה בתפירה עילית. אולי בכך מסמן ה"סלון" את ניצני חדירתם של ערכי אסתטיקה, יופי ואופנה אל החברה הקיבוצית, ועמם ניצני אינדיבידואליזם ויכולת ביטוי אישית. בתערוכה זו חזרה הגלריה לימיה כסלון לתפירה עילית, והפכה לזירה שבין כתליה נרקמת מעין הפקת אופנה בדיונית ומאתגרת, בכיכובן של שתי דמויות מומצאות בגילומם של שני האמנים: בד רנרוא – הלא הוא דב אור נר, ופנלופה (הידועה בכינויה "ליידי דאדא") בגילומו של גיל יפמן. על אף חמשת העשורים המפרידים בין שני האמנים ולמרות שפתם האמנותית השונה, לא מעט קווי דמיון נמתחים בין הנושאים המעסיקים אותם, ואלה נמזגו אל תערוכתם המשותפת הראשונה.
הן אור נר והן יפמן קוראים תיגר כל אחד בדרכו על מושגים טעונים, פוליטיים ומגדריים, באמצעות מגוון טכניקות בהן סריגה, תפירה ויצירת מערכות לבוש. אין זו הפעם הראשונה שבה עוסקים השניים בייצוגים של השואה דרך פריזמה אירונית, גרוטסקית ופורנוגראפית. מזה שנים משתמש גיל יפמן בטקסטיל כסוג של טקסט שבאמצעותו הוא מפרק ומרכיב מחדש אתוסים חברתיים ומיתולוגיות שונות, ומציע בהם קריאה חדשה ומאתגרת. האריג שיצר עבור התערוכה מבוסס על תצלום ארכיוני שמצא באינטרנט, של קבר אחים ממחנה השמדה בגרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. התצלום פורק והורכב מחדש, אלמנטים מסוימים בו נוקו ואחרים שוכפלו והודבקו זה לזה, עד שנוצר דגם קלידוסקופי ססגוני בתבנית חזרתית. במבט ראשון כמעט ולא ניתן להבחין במקור הדימויים שעל הבד. דימויי הזוועה נארגו בבד ג'קארד עשיר למראה ולמגע, שממנו תפר יפמן שמלת קרינולינה נשית, תפוחה ומהודרת, המזכירה שמלת נסיכה בסיפורי עם ואגדה. זו מתפקדת לו כעור שני בדמותו כפנלופה, כורכת את גופות הקורבנות סביב גופו, בוראת נסיכת בלהות ביזארית שלראשה כתר סרוג בדמות שן זהב. הבחירה בשם פנלופה, שמקורו במיתולוגיה היוונית, מדגישה את יסודות התעתוע, הפתיינות וההונאה בדמותו של יפמן/פנלופה. פנלופה היפה, אשתו של אודיסאוס, מוצגת באודיסאה של הומרוס כדמות אמביוולנטית ומתעתעת המבלה זמן רב באריגה. המיתולוגיה מספרת כי כדי לעכב את מחזריה הרבים בזמן שהמתינה לשובו של בעלה אודיסיאוס ממלחמת טרויה, הבטיחה פנלופה שתינשא לאחד מהם ברגע שתסיים לארוג תכריכי קבורה. אולם את האריג שארגה לעת יום פרמה לעת ערב, וכך הוליכה אותם שולל עד שובו של בעלה. דב אור נר, אמן מושגי, ביקורתי ופוליטי ומוותיקי האמנים בישראל, החל לעסוק בדמותו של היטלר ובייצוגים של השואה רק בעשור האחרון. אור נר, שחווה כנער את מוראות השואה ואיבד את הוריו במחנה השמדה, ברא את עצמו מחדש בגיל 83 כבד רנרוא, אמן ששמו נגזר מהיפוך האותיות של דב אור נר, הדומה דימיון מטריד להיטלר. אור נר הופיע לראשונה בדמות זו בעבודות וידאו ומיצג, שפם שחור קטן מאופר על פניו, שיער מסורק בפסוקת מצויר על פדחתו, והוא עוטה גלימה אדומה ארוכה. בהמשך נדדה דמותו של רנרוא אל רישומיו של אור נר, שאותם הוא יוצר בטכניקה ייחודית: את רישומי הדיו המקוריים הוא משכפל במכונת זירוקס,עותקיהם המקוריים מושמדים, והוא ממשיך לעבוד ידנית על ההעתקים הירודים. ברישומים אלה רק פניו של רנרוא/היטלר נותרות מזוהות ואילו גופו נמצא בהשתנות מתמדת: לעתים הוא עירום, לעתים לבוש כתונת פסים שלבשו אסירי מחנות הריכוז במלחמת העולם השניה, לעתים דמות נשית, ולעתים יצור כלאיים בין אדם לחיה. תמיד קורבן של עצמו, ושל מיניות עלובה ומעורערת. דמותו המשוכפלת של רנרוא מופיעה ברישומים באקטים קיצוניים ונועזים, המערבים בין פורנוגרפיה לדימויי שואה. "בשנים 2009-2010 הונפה סדרת הרישומים הזאת אל תוך סחרור בקכנאלי, שבו רודפת רוח השדים של היטלר את אור נר, מהדהדת את נעוריו תחת אימי השואה באירופה, וכבר אינה ניתנת לשליטה ולמישטור" כתבה האוצרת טלי תמיר על העבודות, "ההיטלרמאניה האובססיבית של אור נר, חורגת מגבולות התרבות אל עבר הברברי, המקאברי והפורנוגראפי". אחד מרישומיו של רנרוא – שבו נראית דמותו עירומה ודקת גו כנער/ה – שימש כבסיס לאריגת סריג, שממנו נתפרה אדרת לדמותו של רנרוא, המחליפה את הגלימה האדומה שבה הופיע בעבודותיו הקודמות. אור נר עוטה על עצמו הן את בן דמותו, רנרוא, והן את האדרת שעליה מתנוסס דימויו. כאילו הוכפל תהליך האיחוד בין השניים. זהותן של שתי הדמויות האקסצנטריות, הן פנלופה והן בד רנרוא, נעה על קו מגדרי לא ברור. שתיהן נעות על קו התפר שבין גבר לאישה, חוגגות את זהותן הצבעונית, האקסצנטרית, השונה, נושאות את דגל ה"אחר" והנבדל מן הכלל.
בבסיסם של שני האריגים שנוצרו עבור התערוכה עומד תהליך השכפול. אור נר משכפל את רישומיו המקוריים במכונת זירוקס שוב ושוב, וממשיך על ההעתקים את תהליך היצירה הידני; יפמן משכפל צילום של קבר אחים שוב ושוב, עד שכמעט ולא ניתן לזהות בתוך הדגם הססגוני שנוצר את מקורו של הדימוי. מצד אחד נדמה תהליך השכפול לתהליך התמודדות עם טראומה שבו שב הנפגע לחטט בפצע, חוזר שוב ושוב אל מקור האימה והכאב. מצד שני שכפול הדמויות לכדי דגם קישוטי אחיד יוצר מערך אנושי כללי, שבו אובדת הזהות האישית בתוך הקולקטיב יחד עם אובדן המקור. הדימוי האנושי המשוכפל עובר סוג של הרחקה, נטמע בכלל, והופך לייצוג של תופעה היסטורית. אולם מתוך תהליך השכפול שעומד בבסיס יצירת האריגים נוצרו שתי מערכות לבוש יחידניות וחד פעמיות בעבודת יד, כאילו נברא האינדיבידואל מחדש ונחלץ מתוך הקולקטיב. יחס זה בין ההמון לבין הפרט, בין רקמה אנושית אחידה המבליעה בתוכה הבדלים בינאישיים לבין האחר, השונה, הבולט, עובר כחוט השני בכל עבודות התערוכה. לצד שורת נעלי עבודה שחצב אור נר מכיכרות לחם אחיד, מוצגים בתערוכה גם זוגות נעלי ערב אלגנטיות שפיסל יפמן בבצק, כל אחד מהם מקושט ידנית בצימוקים, אגוזים וגרעינים שונים. בעבודת הווידאו בתערוכה נראים יפמן ואור נר במסע מצולם ברחבי הקיבוץ, כשהם עטויים במערכות הלבוש שיצרו ובדמויות האקסצנטריות שבראו. השניים משוטטים בשמלותיהם בין מדשאות הקיבוץ ואתריו ההיסטוריים, צצים ומתפוגגים כרוחות רפאים באתרי הזיכרון וההנצחה הידועים ובשבילים הצדדיים המובילים אליהם, בולטים בחריגותם על רקע הנוף הקיבוצי. בכך הם כמו הופכים את הקיבוץ - הייצוג הכמעט אולטימטיבי לחברה שיתופית שהושתתה על הצנעת הבדלים בינאישיים - למעין סט לצילומי אופנה, שבו הם חוגגים את מקומו של האחר, השונה, המשונה.
שיאו של המהלך מקדם את פני המבקר עוד טרם הכניסה לגלריה. בעבודה "תפירת בית" נתפר במתפרת הקיבוץ כיסוי למבנה הגלריה, מפריטי לבוש שנתפרו ונאספו בקיבוצים. בדומה לאריג שממנו נתפרו שמלותיהם של יפמן ושל אור נר, שבו נטמעו דמויות אנושיות לתוך דגם אנושי כללי, כך נתפרו יריעות מעשרות פריטי לבוש אישיים של חברי קיבוצים שונים. כיסוי הגלריה נדמה למערכת הלבוש האולטימטיבית הייחודית, מעין שמלה שלישית, שבאמצעותה מפציע היחיד מחדש מתוך הקולקטיב, בדומה לשתי השמלות ה"טובות" שנתפרו בשנה עבור כל חברת קיבוץ. אחרי שנים של עבודה בקיבוץ שסיפק רוב השנה מדים אחידים לחבריו, אומר אור נר, חבר קיבוץ חצור אשר בנעוריו בפריס גדל לצד חנות בגדי העילית של הוריו, תפירת שמלה מכל הבגדים שנתפרו בקיבוצים יש בה מין הפיצוי.
רווית הררי
בד רנרוא ופנלופה מבקרים בקיבוץ, 2015, 3:30 דקות, הקרנה מחזורית. צילום ועריכה: עומר יפמן
