תערוכתם המשותפת של אורית ישי ושל אייל אסולין בוחנת את השתנות מקומו הפיזי והסמלי של הפרדס בנוף הישראלי, ואת האופן שבו שינויים אלה משקפים את השינויים במרחב הישראלי. בעבר היווה הפרדס ענף ייצוא מרכזי בישראל, סמל לימי התום ולעבודת אדמה בראשית ההתיישבות העברית בארץ, ומקור לגאווה לאומית. הזן "שמוטי", שנתגלה בארץ ונודע בעולם בשם תפוזי Jaffa, נחשב היה למותג הישראלי הידוע ביותר ברחבי העולם. אולם תעשיית הפרדסנות, שהגיעה לשיאה בשנות השבעים, החלה לסבול הפסדים עקב המחסור ההולך וגובר במים והאמרת מחירי ההשקיה. משנפגעה רווחיותו של הענף המשגשג, אלפי דונמים של פרדסים יובשו או נעקרו, והאדמה החקלאית הפכה לחלקות נדל"ן רווחיות יותר. בראשית שנות האלפיים הגיע מצב הפרדסים בישראל לשפל, ורק שליש משטח הפרדסים המקורי נותר בארץ. הירידה בביקוש בעולם למוצרים המיובאים מישראל בשל חרם על בסיס פוליטי נתנה אף היא את אותותיה. אומנם בעשור האחרון ניטעים מחדש הדרים באזורים שונים בארץ, אך נראה כי ימי תפארתו של הענף – ושל ענף החקלאות בישראל בכלל – מאחוריו. החקלאות המסורתית פינתה את מקומה לחקלאות עתירת ידע: פיתוחים טכנולוגיים שונים המירו את עבודת הכפיים המסורתית, זני פרי מהונדסים גנטית תפסו את מקום הזנים המקומיים,ואפליקציות דיגיטליות החליפו את תפוז ה"שמוטי" כמוצרי הייצוא המזוהים עם ישראל בעולם.

תהליכים אלה לובשים אופי פארודי בסרטה החדש של אורית ישי, החוקרת בעבודותיה דימויים בעלי מטען תרבותי, פוליטי והיסטורי, באופן המבודד אותם מהקשרם,מרוקן אותם מתוכנם המקורי והופך אותם לייצוגים חזותיים מופשטים. "מבצע רעם חזק" (11:00 דקות) הוא פארודיית מתח השוזרת סטריאוטיפים קולנועיים בייצוגים סטריאוטיפיים ישראליים,ומגוללת את מרדפם של סוכני בטחון אחר נוסחה סודית ומוצפנת היטב, לפיתוח מוצר מסווג המתיימר "להגן על העולם". הציפייה כי מנבכי המעבדה הנסתרת יגיח לבסוף נשק חדשני או עוצמתי כלשהו תוצרת ישראל, מתחלפת בגיחוך נוכח חשיפתו של הפיתוח המסתורי: זן תפוזים משודרגעשיר במיוחד בוויטמינים. בסצנת הסיום נשתל צמח ראשון מן הזן החדש באדמת הפרדס בטקס השקה גרוטסקי, ששיאו בריקוד הורה בין רגבי האדמה.

כבעבודותיה הקודמות, אופן פעולתה של ישי פתייני אך מתעתע. מעברים מהירים בין סצנות ובין אתרי התרחשות שונים, פיתולי עלילה מהירים, פסקול דרמטי וסיום אבסורדי יוצרים תחושה של סרט קומי, קליל וקצבי בעל מסר ברור. אך מתחת לפני השטח נרקמת בו קינה שקטה לעולם שהיה ונעלם, המסופרת בעיקר דרך האתרים, המקומות והנופים שבהם מתרחש הסרט, שצולמו ברובם בקיבוץ יד מרדכי. בחירת המקומות, צילומיהם המרהיבים, וההקפדה על פרטים ויזואליים שנראים לכאורה שוליים, משחקים בסרט תפקיד אילם אך לא פחות משמעותי. נדמה, למשל, כי לא בכדי בחרה ישי לפתוח את הסרט בבית קברות ירוק ופסטורלי – בית הקברות של הקיבוץ. מבקרת בבית העלמין היושבת לנוח על ספסל אבן מושיטה פלח תפוז לסוכן החולף על פניה, אך זוכה להתעלמות. ידה המושטת נותרת תלויה באוויר בלא מענה, אוחזת בפלח התפוז המיותם, שאין לו דורש. בסצנה קודמת שבה מתצפת סוכן המוסד לכיוון בית העלמין, הואלוכד במשקפתו קבוצה של פועלים תאילנדים החופרים קבר טרי. הידיעה כי בשנים האחרונות עובדי ענף החקלאות בארץ הם פועלים זרים, תאילנדים ברובם, יוצרת הקבלה בין עבודת האדמה לבין פעולת חפירת הקבר וטוענת אותה במשמעות נוספת. גם בית האבן הנעול והריק שבתוכו מתגלית הנוסחה הסודית נושא עמו מטענים היסטוריים וקונוטציה של מוות. המבנה המאובק והנטוש הואבית הבאר הישן של הקיבוץ, ששימש בשנותיו הראשונות של הקיבוץ כמקור המים להשקיית הפרדסים הקטן שבפאתי הקיבוץ. עם השנים הבאר - מקור החיים של הפרדס הישן - יבשה, ובית הבאר – באופן כה סימבולי – הפך לבית הלוויות של הקיבוץ.

פעולה נוספת של הפשטה וריקון יצרה ישי בעבודה "פראדייז" (Paradise, הזרקת פיגמנט ארכיונית) – עבודת צילום מופשטת הנראית כמניפת צבעים הנעים מכתום-צהוב ועד ירוק. פסי הצבע מבוססים על צבעי קליפותיהם של זני הדרים שונים, שישי דגמה מצילומים קיימים. בתהליך של גריעת מידע מן הדימוי, עוברות קליפות ההדרים ריקון והשטחה. הן מרוקנות מעושרן החומרי, מן הטקסטורה המזוהה עמן ומכל סממן מזהה אחר למעט צבען, והופכות בכך ל"קליפות" ייצוג מרוקנות מתוכן ממשי. בחלקים מן הדימוי אף מופיעים פיקסלים על גבי פסי הצבע, התייחסות ברורה לדיגיטציה שעבר הדימוי. ההדפסה מוסגרה במסגרת עץ גולמית, כאילו היתה ארגז עץ מוכן למשלוח, המכיל את ייצוג כל זני ההדרים כולם.

בחלקה השני של הגלריה מוצג פסל גדול של אייל אסולין: מזרקת מים הנראית כטוטם מוזהב, המורכבת ממסנני מים שנערמו זה על גבי זה, והם פולטים זרזיף מים הנמצא בשפיכה מתמדת. המשיכה לצינורות ולמשאבות מים קשורה לביוגרפיה האישית של אסולין, בן של שרברב, שהתפרנס מעבודות אינסטלציה בתקופת לימודיו. אך היא גם מתייחסת להתפתחות מערכות ההשקיה החקלאיות בפרדסים בארץ, לבנייתם של מגדלי מים בדרום הארץ שקישטו את נופי ילדותו באופקים, וכדרכו של אסולין - לסמלים של גבריות שופעת ומתפרצת הנמצאת על סף קריסה.

בעבר נחפרה באר בכל פרדס בארץ, שממנה נשאבו מים להשקיית הפרדס, כדוגמת הבאר הקטנה ביד מרדכי. אך בארות אלה סיפקו כמות מים מוגבלת, שהגבילה את אפשרות ההרחבה של הפרדסים. היו אלה הפרדסנים היהודים בני העלייה הראשונה שהחלו להשתמש במסננים, במשאבות מים ובמנועים. אלה אפשרו חפירת בארות עמוקות יותר ושאיבת כמויות גדולות יותר של מים, שהובילו לשגשוגו של ענף הפרדסנות בארץ. הטוטם המוזהב הוא, אם כן, מעין מקדש מתנוסס ומתהדר לגבריות החלוצית המתפרצת שהובילה לבניית הארץ ולהפרייתה, עגל הזהב של החקלאות העברית המשגשגת. אלא שהמעיין יבש, ועמו ענף הפרדסים. הטוטם של אסולין נמצא אומנם בשפיכה מתמדת, אך המים הזורמים ממנו נאספים באגנית תחתונה, ואינם מפרים את האדמה סביבו, כבמעשה אוננות עצמית.גם צליל המים המפכים בעוצמה בחלל יוצר ציפייה שאכזבה בצדה: העין תרה אחר מקור של מים שופעים, אך מגלה רק זרזיף מים דק. כבעבודותיו הקודמות של אסולין – המכונה הגברית הופכת לחסרת תוחלת. אם בעבר הניעו שרירים וזיעה גבריים את גלגלי התעשייה וענף החקלאות, כיום מניעים אותם פיתוחים טכנולוגיים חדשים, והפאלוס הזהוב והשופע מרטיב רק את עצמו.

העיסוק בהתרוקנותם של סמלים גבריים מתוכן מהדהד גם בעבודתה של ישי. סוכני המוסד, שבעבר נתפסו כסמל לגבריות ישראלית אמיצה ולוחמת, מכלים את זמנם ברצינות גמורה במרדף אחר נוסחה לפיתוח תפוזים. הן ישי והן אסולין משתמשים כל אחד בדרכו בכלים פארודיים ובהומור כדי להאיר סמלים לאומיים באור אחר ולרוקנם מפאתוס.

רווית הררי, אוצרת