התערוכה "קרח דק" מציגה מקבץ של עבודות המקפיאות רגע שנראה כעומד על סף שינוי, התרחשות, התפרקות או כלייה. זהו רגע שיש בו יופי שטמונים בו רמזים או חשש להתפוגגותו, איזון עדין העומד על סף הפרה, קסם שברירי שנראה כתלוי על בלימה ואולי עוד מעט ייעלם.
עבודות הזכוכית השבריריות של שחר יהלום אכן תלויות על בלימה. רשת דקה של חוטים, קרסים וסיכות אוחזת בהן באוויר, מתנודדות קלות לכל משב רוח. יופיין, השביר תרתי משמע, מזמין להתקרב ולבחון אותן מקרוב אך גם מאיים לפצוע. על אף שהן עשויות משאריות או מחומרי פסולת לכאורה, הן יוצרות ישויות מכשפות המרחפות בחלל. הזכוכית נשברת, נחתכת, מחוררת, נפרסת ומודבקת מחדש בעבודת יד עמלנית ומתוך חישוב מדוקדק שאינו מותיר מקום ליד המקרה. גם העבודה "שולחן קוק" של רימה ארסלנוב היא תוצר של תכנון מדוקדק ועבודה עמלנית. שעות של עבודה סיזיפית הושקעו בסידור האבקה הלבנה על השולחן במעין אורנמנט קישוטי אוריינטלי שדינו נחרץ מראש, קצותיו הפרומים מעידים על קלות התפוגגותה ועל זמניותה של העבודה.
תצלומיה של מיכל חלבין יפים במפגיע. בחלק מסדרות הצילומים שהיא יוצרת היא מתעדת דיוקנאות של אנשים בעלי איכות כמעט "אגדתית", כפי שהיא מגדירה, רבים מהם אנשי במה בבגדי המופע שלהם: רקדנים סלוניים, נערות גומי, אקרובטים. ברבים מצילומיה מופיעים ילדים בתנוחות בעלות רמיזה מינית המעוררת תחושת חוסר נחת. צילומיה מושפעים מציורי הבארוק, טוען אמיתי מנדלסון במאמרו "תחיית היפה: אמנים ישראלים עכשוויים עוסקים ביופי" (2006), ומוסיף: "לצד ההיקסמות מציורי הבארוק והעיסוק בילדות ובמתח בין תום למיניות, יש בעבודותיה גם עיסוק בחריגות אסתטית ובחינה של מושגי יופי". במרכזו של התצלום ילדה-רקדנית דקה ושברירית בשמלה מסולסלת על גבול הקיטש ומאחוריה ארבעה גברים מושחרי פנים, ספק כורי פחם ספק חיילים, מישירים מבט למצלמה. עדינות מבטה של הילדה והידורה של השמלה שהוצאה מהקשרה הבימתי נראים מופרכים על רקע החלל הקודר והגבריות המאיימת, גורמים לנערה להיראות אולי כטרף קל, אולי כפרפר יפהפה שמיד יפרוס כנפיים ויתעופף מן התמונה. גם דנה יואלי מתכתבת עם מסורת ציורי הטבע הדומם, וחונטת בצבע לבן סידורי פרחים בעלי יופי "קיטשי" ובר חלוף. הגשתה סדוקטיבית, מדגישה את האלמנט הויזואלי העשיר, אך גם סוטה מן הסדר המושלם ביצירת קומפוזיציות "פרחוניות" שמרכיביהן לא תמיד ברורים, אך מתאחדים למקשה אחת תחת מעטה הצבע הלבן והשלגי המכסה הכול.
דמותה החיוורת, המטושטשת, הכמעט בלתי נראית של אליס ברישום גדל הממדים של יפעת בצלאל נראית אף היא כאילו עומדת להתאדות מן הנייר. דמותה של אליס – נערה על סף בגרות מינית – מוכפלת, מהוססת, נמחקת וחוזרת על עצמה, כמו מוקפאת ברגעי ילדותה האחרונים, רגע כניסתה אל המנהרה שממנה היא נופלת אל עולם לא ידוע, אולי תיעלם בה לבלי שוב, אולי תצא להרפתקה שממנה תחזור שונה. קונוטציות דומות מעלה הנערה הבודדה המחליקה על הקרח בתצלומו של יאיר ברק, תנועתה קפואה כמו הקרח שעליו היא מחליקה. מולה שני תצלומים קטנים, מנוגדים בקדרותם הכהה לצילום הבהיר, אולי מציעים לו פרשנות נוספת. הצילומים מקפיאים את מבטיהם של קבוצת צופים המתבוננים בהתרחשות בלתי נראית. טיבו של האירוע לא ידוע, וקשה לנחשו מהבעת פניהם של הצופים. עיניהם נשואות מעלה, לעתים בהשתאות, לעתים בחשש, מותירים את הצופה בחששו הוא מפני הלא ידוע, מפני מה שיתגלה בחלוף רגע ההתבוננות.
עבודת הווידאו של הילה בן ארי מתארת את מאמציה של מתעמלת חסרת רגל לאזן את עצמה על קורה. דווקא הבחירה בווידאו, ולא במדיום הצילום שמטבעו מקפיא את הרגע, היא המכניסה מתח ואי נוחות בסיטואציה. התנודה הקלה והתנוחה הבלתי אפשרית עבור גוף בעל מום מותירות את הצופה מהופנט למסך בחשש ובציפייה מורטת עצבים לרגע הנפילה – רגע הפרת האיזון הבלתי נמנע של הגוף חסר הגפה המתקשה לייצב את עצמו על הקורה.
בעבודת הווידאו "דרך קירות" של אבי דבאח מתממש האיום שבתנודה הקלה. הסרט האניגמטי, המתאר את המתרחש לכאורה בפנים בית בשעת פריצתם של חיילי צה"ל דרך קירותיו בעת מבצע צבאי בשטחים, נפתח בהקפאה לכאורה של רגע פסטורלי – חפצי נוי ביתיים על מדף, בהם זוג רקדני פורצלן המסתובבים לאטם על גבי תיבת נגינה לצלילי מנגינה עדינה. תנודה כמעט בלתי מורגשת, מבשרת רעות, מאיימת על השלווה הביתית. הרעד המניע קלות את התמונה שעל הקיר, הולך וגובר עד שהוא פוער חור בקיר. האור הבוקע מן החור כמעט הופך את ההרס המשתלט על הסצנה הפסטורלית לסוג של מקור יופי נפרד, כשהטיח הלבן הממלא את המסך נדמה לשלג מטהר.
רווית הררי
