אוסף העבודות בתערוכה, היוצרות ייצוגים של טבע באמצעות חומרים מלאכותיים, מטעין את המושג "טבע דומם", השגור כל כך בתולדות האמנות, במשמעויות שונות ממשמעותו המקורית כז'אנר ציור, ומעניק לו צביון מקומי אירוני. החומרים הפשוטים והיומיומיים, רובם חומרים תעשייתיים וסינטטיים – נייר, אלומיניום, קלקר, פלסטיק, צמיגים ישנים ועוד – מתחפשים לנופים רבי הוד או לדימויי טבע מרהיבים, תוך שהם חושפים במבט שני את מקורותיה המתעתעים והמלאכותיים של הפנטזיה. לרגע הם מתירים לצופה להתרפק על אסתטיקה מרהיבה השואפת למקום אחר, ומיד מגלים את הפער שבין המציאות לאחיזת העיניים, את שורשיה המקומיים והפרוזאיים של אשליית הטבע הנשגב, ואת עקבות יד האדם שהיתה מעורבת ביצירתה.
התצלום של מירב הימן נלקח מתוך סדרת צילומים המתארת את כיסופי האדם לטבע ואת הפנטזיה שהוא רוקם סביבו, ומדגישה את הטבע כמיתוס. הימן מצלמת התרחשויות מבוימות בסביבות מלאכותיות מעשה ידי אדם – אתרי בילוי ותיירות המתיימרים לספק תפאורות משכנעות של טבע. "שחקניה" הם זרים המלוהקים באקראי דרך האינטרנט, מחופשים בהגזמה המדגישה את המתח בין חיקוי למציאות, בין אמיתי למזויף. התצלום המוצג בתערוכה צולם ב"יערנה" – גן חיות מלאכותי בלבו של מרכז מסחרי המחקה ג'ונגל טרופי. באופן אירוני, מספרת הימן, נסגר האתר שבוע לאחר הצילומים. במבט ראשון נראית התפאורה כה משכנעת עד שצינורות הניקוז בבריכה הקטנה ועלי הפלסטיק כמעט חומקים מן העין. "ילדת הפרא השחורה" היושבת בתנוחה שלווה ואוחזת בנחש אמיתי יוצרת אשליה של הרמוניה טבעית, המתנפצת נוכח תחפושתה המוגזמת וצמחיית הפלסטיק המקיפה את הגומחה המלאכותית. גם הסביבות בתצלומיו של יאיר ברק, הנראות כיער גשם שופע וטרופי, הן למעשה אשליה. ברק מטעין את הז'אנר הציורי המובהק של הטבע הדומם בווריאציה צילומית מודרנית ומעניק לו צביון מקומי, שעה שהוא מצלם גינות פרטיות בבתי מגורים בישראל. אלו גינות המצייתות בקפדנות לאופנת הגינון הטרופי, ו"מתחפשות" בתצלומיו התיאטרליים והמלוטשים ליערות עבותים. חדי העין אולי יבחינו בממטרות המבצבצות מתוך הסבך בחלק מהתצלומים, חושפות לצד נופי הפרא הקסומים את מקורות האשליה ואת התערבות האדם בניצול הקרקע.
לצד עבודות הצילום ה"מתעדות" "טבע" מעשה ידי אדם, מוצגת קבוצת עבודות פיסוליות וחומריות יותר המגלמות את עבודת היד עצמה – במקרה זה עבודת האמנות – היוצרת את אשליית הטבע. כך, משטחי הדשא השחורים והסוריאליסטיים של נדב וייסמן והאגם הקסום שביניהם יוצרים חיזיון שיופיו כמו נלקח מתוך אגדה, המזמין את הצופה להפליג עמו למחוזות רחוקים. אך האגם הוא לוח פרספקס על משטח צבוע, ומרבדי הדשא עשויים נייר, שנצבע, נגזר ונשזר בעבודת יד עמלנית. גם צמד שוורי הבופלו של שרון גלזברג, שגולפו מפלסטיק שחור, נראים כאילו נלקחו מתבנית נוף אחרת או במסע נדודים אל נופים רחוקים, אל "מקומות שבהם לא ביקרתי", כשם העבודה. אלא שגוף הפלסטיק שלהם מעוגן אל צמיג פלסטיק ישן, חומר סינטטי נושק לחומר סינטטי, שני תוצרים תעשייתיים שנמהלו זה בזה והפכו לישות אחת. תנועת המסע המדומה נעצרת ונכבלת אם הקיר, נותרת בגדר שאיפה המיוצגת על ידי תמונות נוף ישנות שאף הן מעשה ידי אדם – צילומים שצילם אביה של האמנית בשנות ה-70 – המייצגות יותר מכל מסע נוסטלגי בזמן ולא במרחב. עקבות ידיה של אפרת קליפשטיין ניכרים אף הם היטב בכדור הכסף הפרוע השולח זרועות על הקרקע ומזכיר את ארכובית הגלגל, אותו צמח קוצני שבקיץ הופך לקוץ גדול ויבש המתגלגל ככדור גדול בדרכים מדבריות. קליפשטיין מעידה על עצמה שהיא גיאוגרפית של כורסה המפליגה למסעות גילוי של טבע דמיוני באמצעות חומרים זמינים וביתיים, כמו רדיד האלומיניום ששימש ליצירתה של עבודה זו. היא ממשטרת את החומר הביתי והסינטטי לצרכיה, מעבדת אותו ליצירת ייצוגי טבע וצמחים, אלא שאלה נראים כאילו יצאו משליטה, צימחו שלוחות לממדים אגדתיים, כמו גוברים על החומר שממנו הם עשויים ועל יד האדם שיצרה אותם. "הפריחה" בעבודת הווידאו של שרה ביירלנד מקיימת מהלך דומה של כניעה ליד האדם המכפיפה, והתגברות עליה. שורה של שקיות פלסטיק צבעוניות ופשוטות, כאלה המזוהות עם אריזת ירקות ופירות מהשוק, נמחצו וכווצו ביד אדם מאגרפת. תהליך פתיחתן ושובן לצורתן המקורית נדמה, למרבה ההפתעה, לפתיחת כותרתו של פרח מנץ, כפי שהתרגלנו לראותה בתקריב ובהילוך מואץ באינספור סרטי טבע.
יצוריה המכונפים של רותי הלביץ כהן, העשויים מגזרות נייר פרגמנט ונייר דבק, הם ציורים שהתפתחו לעבודות תלת ממדיות המתאפיינים בחומריות גולמית, גופנית כמעט. היא מכליאה בין ז'אנרים אמנותיים, בין יופי לכיעור, בין טבע לתרבות. נזילות הצבע, שכבות הנייר המודבקות ומשיכות המכחול הרחבות יוצרות עבודות הנדמות מחד לעבודות ילדים נאיביות, אך מכילות גם צד אפל ומאיים בדמות איברי אדם הקשורים אל החרקים המעופפים כמו בחבל תבור, ומעגנים אותם לקרקע. בניגוד לטכניקות הציור המסורתיות המאפיינות את ז'אנר ציור הטבע הדומם, עבודותיה של הלביץ כהן פגיעות ומתכלות, ויש בהן היבט מרושל, מלוכלך וילדי. "מצע הציור הופך לחומר שממנו עשויה העבודה", כותב אורי דסאו. "הניירות של הלביץ כהן חושפים את אופן עיבודם, ובה בעת את חוסר היכולת לשלוט בחומר וכן ידניות בלתי אמצעית ואקספרסיבית, כמו לא-מתורבתת".
בניגוד לחומריות המרושלת ולמראה הרופף שמייצרת הלביץ כהן, סשה סרבר, שהתחנך על ברכי האסכולה הריאליסטית, חותר לחיקוי מושלם של הנראה לעין.החומרים המשמשים אותו, בהם גומי, שעווה, פלסטיק וקלקר לקוחים ממדפי בתי היציקה העוסקים בשכפול, העתקה ויציקה. זרדי העץ השרופים פוסלו בקלקר – חומר קל משקל, קל לעיבוד וזול המתקשר לעבודות מלאכה חובבניות או ליצירות של ילדים. דנה גילרמן מציעה לראות בקלקר תוצר של תרבות דלות החומר העכשווית: "הדיקט התאים לתקופה צנועה בהוויה הישראלית, כפי שהקלקר מתאים היום לחברה הראוותנית, שבנויה כולה על מראית עין… תכונותיו מאפשרות ליצור אמנות גרנדיוזית: הדלות נמצאת מתחת לאפקט מרשים". סרבר מפקיע את הקלקר משימושו המקורי, אך "אינו גואל את החומר ממעמדו הנמוך" כותבת טלי תמיר. "הוא יוצר מצב ביניים, שבו מדומה הקלקר לעץ אך באופן המגלה את ההדמיה". דימויי הענפים המפוחמים שלו נתלו על קיר הגלריה בתליית רחף אלגנטית, מרוחקת, מוקפדת – "טבע דומם מתכלה המקודש על הקיר הלבן".
רווית הררי
