התערוכה "חייב להיות מלאך" שואבת השראה מעולמות הארכיאולוגיה והאמונה גם יחד. באמצעות הצבה ציורית העושה שימוש באלמנטים אדריכליים של מבנה הגלריה מקומר התקרה, ובאלמנטים צורניים נוספים הלקוחים ממסורות ציוריות קדומות, עוסקת התערוכה בתהליכים של שבר וריפוי ושל אמונה וספקנות מבחינה רעיונית וחומרית. כבוגרת לימודי ארכיאולוגיה, חוזרים בעבודותיה של אילן דימויים של אתרים ארכיאולוגיים, של שברים ושל עתיקות בזירות שונות, לצד אלמנטים מתחום הרפאות. בנוסף, בעבודותיה שבים ומופיעים מוטיבים המתייחסים לאמונה רוחנית, אך אלה אינם מתלכדים לנרטיב ברור וחד משמעי. אילן, שנולדה בירושלים למשפחה דתית וגדלה לאורם של ערכים אידיאולוגיים המקדשים אמת מסוימת, חותרת בעבודותיה תחת קיומה של אמת אחת מוחלטת ושואבת השראה ממקורות תרבותיים שונים. דימויים מן הספרות, מתולדות האמנות ומן התקשורת, כאלה הצרובים בזיכרון הקולקטיבי או מגיעים מחוויותיה האישיות, נשזרים אלה באלה בעבודותיה ויוצרים קו סיפורי שאינו לינארי, שההבחנות בין עבר להווה ובין דמיון למציאות בטלות בו. אילן מבודדת את הדימויים מן ההקשר המקורי שבו הופיעו, יוצרת בהם מחיקות והפרעות, ובכך מחלצת אותם מן המשמעויות השגורות הנקשרות בהם. היא מייצרת סדרת ציורים שאינם מספקים הסברים אלא יותר רמזים, ומשאירים את הצופה עם הרגשה תמידית שבה כל הפרשנויות אפשריות.

ציוריה של אילן אינם מתייחסים לדת מסוימת, והיא כורכת יחד דמויות, סמלים ומקומות מדתות שונות, ואיקונות דתיות בחילוניות. רוב הציורים בתערוכה מגוללים את סיפוריהם של דמויות או אתרים מקודשים שונים, ובתוך כך עוסקים בשאלות של אמונה ומיסטיקה. חלקם עוסקים בהרס איקונות תרבותיות ובחורבן של אתרים עתיקים בידי אדם או בידי שמיים, אחרים מציעים אפשרות לגאולה או למשמעות. דימויים מסוימים חוזרים בעבודות, תוך שהם נהפכים למעין ארכיטיפים המייצרים אלגוריה על המצב הכלל אנושי. דיווח בתקשורת על אבן שניתקה ונפלה מן הכותל המערבי בירושלים יום לאחר תשעה באב, ועל האפשרות לאסון או לגאולה שאולי מגולמים בנפילה זו, מיוצג בתערוכה בצמד ציורים (דיפטיך) בשם ״דקה לגאולה״, המתאר את האבן החסרה, לצד ציור של יונים המתקבצות סביב החור הפעור הנדמה לאגם כחול עמוק; זוג יונים שב ומופיע בעבודה נוספת, שצוירה על פי הפסל "יונים" של ג'ייקוב אפשטיין מתחילת המאה הקודמת (1913). ג'ון הקדוש (הידוע גם כיוחנן הקדוש), אחד משנים עשר השליחים של ישו, אשר שתה כוס תרעלה כדי לבחון את קיומו של אלוהים ואת יכולתו להקימו לתחייה, חוזר ומופיע בשני ציורים בוהקים בצבעיהם, כשכוס התרעלה החסרה בין ידיו נדמית לפצע פעור או ללב בשרני במרכז גופו; ציור אחר מתאר את שרידי השרידים של מקדשי פלמירה בסוריה, אתר ארכיאולוגי שהופצץ בידי דאעש ועתיקותיו הוחרבו; לצדו ציור של ידיים עטויות כפפות העוסקות, כנראה, ברפאות של פסל סדוק בדמות ראש אייל, שנמצא באתר שהוחרב; עין פעורה המתבוננת מעלה לקוחה מתוך אחת מעבודותיו של מאן ריי, אבי הצילום הסוריאליסטי. דימוי העין מציף שלל פרשנויות מיסטיות ורוחניות ממזרח וממערב, ומאזכר את שאיפתם של אמני זרם הסוריאליזם לפתוח צוהר אל התת מודע ולחשוף את נבכי נפשו של האדם. ובסמוך - כנפיים. זוג ציורי כנפיים הפרושות לצדדים, ומעלות על הדעת אפשרות לגאולה, לרוח אלוהית כלשהי, ליד מכוונת. ואולי ניתן לראות בו גם אזכור ל"מלאך ההיסטוריה", ציורו הנודע של פול קליי אשר היווה השראה למסה של הפילוסוף וולטר בנג'מין. זה האחרון ראה בו מלאך המתבונן בבעתה בהריסות ובשברי העבר, נדחף אל העתיד על ידי רוחות סערת הקדמה המנשבות בכנפיו, וחרד מעתידו של המין האנושי. אם כן, הרס וחורבן לצד תקווה לגאולה, ספקנות לצד אמונה, מסורות דתיות לצד מסורות אמנותיות. נדמה שכשם שהצופה נאלץ לתהות על פשרם של הדימויים ולחפש רמזים לפענוח הקשרים ביניהם, כך מחפשת האמנית אחר סימנים לפענוח המציאות, ועוסקת בשאלות של אקראיות מול משמעות ובחיפוש אחר יד מכוונת.

שאלות של מקריות מול קיומה של יד מכוונת מהדהדות גם בשפתה הציורית המרובדת של אילן, המלאה בשכבות, בנזילות ובמחיקות. היא מתחילה את הציור בשפיכה של צבעי שמן על מצע הציור המונח על הרצפה, כמו טקס מקדים המאזכר טכניקות ציור בזרם הסוריאליזם המופשט. לעתים היא משתמשת בטכניקה מסורתית של ציור בשמן על בד או נייר, אך בעזרת טרפנטין מדולל היא מוחקת את הדימוי במקום לבנות אותו. בפעולת המחיקה, בדומה לחפירה ארכיאולוגית, היא מנסה לקלף ולהסיר את השכבות ההיסטוריות בחיפוש אחר הדימוי. לא אחת מכתיבים גורם המקריות והתנהגותו של החומר חלק מן הקומפוזיציה. לעתים מייצר הטרפנטין נזילות אקראיות בתוך משטחי הצבע שהדימוי מפציע מתוכן, ולעתים זולג הרקע אל תוך הדימוי. כך או כך התוצאה היא ציורים המשלבים אלמנטים פיגורטיביים ומופשטים, הנותרים במתח תמידי ביניהם.

אילן, כאמור, שואבת השראה מזרמים שונים בתולדות האמנות ומתייחסת למסורות ציור שונות. לצד טכניקות ציור ודימויים הניזונים מזרם הסוריאליזם, היא שואבת השראה גם מציורי דת נוצריים, המתאפיינים בשטיחות מסוימת של מבנים אדריכליים, וכן בציור על גבי לוחות עץ ובריבוי דימויים המצטרפים לסצנה אחת, כמו שני הדיפטיכים המופיעים בתערוכה. גם אופן הצבת העבודות וצביעת חלל הגלריה באופן המדגיש את תקרתו המקומרת מזכירים תלייה כנסייתית, ויוצרים בכך תחושה של מבנה דת או היכל קודש; מקום רוחני שהבאים בשעריו כמו עולים אליו לרגל ומוזמנים להרהר בו בשאלות העוסקות באמונה ובספקנות, במחזורי הרס, חורבן וגאולה החוזרים על עצמם בהיסטוריה האנושית, בדת ובאמנות, ולא פחות מכך במקומה של האמנות (לדידה של האמנית) הן ככלי לחיפוש והן כאמצעי ליצירת משמעות.

רווית הררי