ברבות מעבודותיו רועי קופר שב ומפנה את מבטו אל עבר הים, כמו גם אל הנופים הפתוחים ורחבי הידיים של דרום הארץ. הוא משקיף בדממה אל האופק כמי שתר אחר אבדה. נדמה שהחיפוש מגלם לעתים כמיהה אל מקום בלתי נגיש: ערים סמויות מן העין המייצגות זיכרון או פנטזיה; יבשות אבודות, בדיוניות, הטבועות בעיקר בזיכרון האנושי ומסמלות הבטחה או תקווה; אזורים טעונים היסטורית שפצעיהם העלו ארוכה, וכאבי עברם היטשטשו תחת שכבות הזמן החולף (אטלנטיס, 2007; הצוקים הלבנים של דובר, 2008; חלום עזה, 2016; ראיה נוטלת, 2022 – הם רק כמה מן הפרויקטים הבולטים מסוג זה בשני העשורים האחרונים); הנופים של הים ושל דרום ישראל הם נופי ילדותו של קופר, שנולד בקיבוץ מפלסים ובילה בו את שנותיו הראשונות. בכך הם משקפים מרחב שהוא בו זמנית אישי ורגשי אך גם היסטורי ופוליטי - מרחב הזמן שחלף - כפי שהיטיב לתאר בתערוכתו "אין מנוס מהעבר" (2002): "אישה מול הים, עיניה עצומות. גם אם עוצמים את העיניים, הים עדיין שם. גם אם מפנים את הגב אל העבר, העבר עדיין שם, משמעותי מתמיד, שכן אין מנוס מהעבר".
בתערוכתו "חומה אטלנטית" קופר חוזר אל פרק אפל ומושתק בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה בדנמרק, ואל השימוש בשבויי מלחמה גרמנים בפירוק מוקשים מחופי הים בסופה של המלחמה. הוא מצלם לאורך חופי צפון-מערב דנמרק שרידי ביצורים מן החומה האטלנטית - קו ההגנה הנאצי שנבנה בשנים 1942-1944 לאורך חופי מערב אירופה כדי למנוע אפשרות פלישה של בעלות הברית. בתום המלחמה נותרו החופים באזור ממוקשים, והשלטונות הדנים כפו על שבויי מלחמה גרמנים לפנות מהם את המוקשים. יותר מ-2,000 חיילים גרמנים השתתפו במבצע הפינוי, כמעט מחצית מהם נהרגו במהלכו. ההחלטה נעשתה בניגוד לאמנת ז'נבה, ועבודתם של השבויים אף תוארה כ"צעדות מוות", כיוון שהחיילים נדרשו לצעוד דרך שדות המוקשים כדי להבטיח שכל הפצצות אכן פונו. במשך כשבועיים נסע קופר לאורך החופים הלבנים – הפסטורליים אך העקובים מדם – וצילם. סדרת תצלומי הנוף המוצגת בתערוכה חושפת את הכפילות המצמררת הטמונה באזור: כפרים נינוחים נפרשים לאורך החופים הלבנים, עפיפונים מחוללים בשמיים נקיים, שרידים של גושי בטון מתפרקים מוטלים על החוף כלווייתני ענק, גבעות דשא רכות מוריקות סביבם. הזמן עושה את שלו. "חולות לבנים מכסים הכל" כותב קופר, "את הבונקרים האימתניים ואת הדם של מפרקי המוקשים בתום המלחמה. שגרת היום חזקה מכל זוועה ומכל זיכרון".
שקט גדול שרוי על תצלומיו. דממה דקה התובעת השתהות. לעתים היא מאפשרת להבחין בסירת מפרש זעירה על קו האופק המטושטש. קופר מראה את הדברים הנוראיים בשקט. גם בסדרות מוקדמות, בהן "נקרופוליס" (1996), שבה צילם שטחי אימונים צבאיים, או "חלום עזה" (2014), שבה צילם את קו הגבול לאורך רצועת עזה, הראה קופר אזורי מלחמה עקובים מדם בשקט רב, בצילומים פרונטליים, מאוזנים, שקו האופק חוצה את רובם. עבודותיו אינן מנסחות תשובות נחרצות או מסרים חד משמעיים - הן מציבות שאלות על זמן, על זיכרון, ואולי גם על תקווה. תקווה שהים, כמו הזמן, ישחק את הדברים האיומים ביותר עד שייעלמו כהבזקי אור.
רווית הררי
