אלינור סאם מרבה להתייחס בעבודותיה לאלמנטים מן ההיסטוריה המשפחתית המורכבת שלה, ולנסח באמצעותם שאלות המתייחסות לזהות, לזיכרון ולמקום. סאם היא בת לאם ישראלית ולאב גרמני, אשר הכירו ונישאו בישראל. אביה, בן למשפחה פרוטסטנטית ענפה, הוא עיתונאי גרמני שהגיע לישראל בשנות ה-70, שם הכיר את אמה. רוב חייה ניהלה סאם קשרים קרובים עם הענף הגרמני במשפחתה, והרבתה לבלות חופשות משפחתיות בגרמניה. בין היתר היא נושאת עמה זיכרונות מביקוריה ב"טירה המשפחתית" - טירה בבעלות שושלת פון ריידן, ממנה הגיעה סבתה מצד האב, הנמצאת בעיירה האסטנבק בסמוך להאנובר. בשנת 2017, לאחר גירושי הוריה, נותק הקשר עם האב וכך גם קשריה של בתו עם משפחתו הגרמנית.
נקודת המוצא לתערוכה "הטירה" הוא ביקורה של האמנית בטירה המשפחתית בקיץ האחרון; או יש לומר: ניסיונה לבקר בטירה. להפתעתה של סאם, פניותיה לבני משפחתה בגרמניה לא קיבלו מענה, ועל אף שנסעה לטירה והתעקשה להיפגש עם אחת מבעליה, דודתו של אביה – לא הותר לה להיכנס פנימה. ממעט המידע שהצליחה לדלות, למדה שהטירה פוצלה לדירות המושכרות למשפחות זרות, חלקן מוסלמיות.
היחס הקר שקיבלה הפתיע אותה לאור קשרי הדם הישירים וקשרי הילדות החמים עם בני המשפחה. נדמה שבביקור זה, דווקא על סף העתקת מקום מגוריה לברלין, החלה סאם להבין ולעכל את הניכור ואת הזרות המשפחתיים ללא תיווכו של האב הגרמני. הציפייה לחוש זיקה למקום או תחושת שייכות משפחתית לא התממשה. בביקור זה החלה לעבד את אובדן הפנטזיה על השתייכות למשפחת אצולה גרמנית ענפה חמה ומקבלת, על טירה משפחתית "משלה" שהיא יכולה לבקר להלך ולבקר בה כרצונה. תקוותה להתקבל בטירה ברוחב לב, לחלוק סיפורי עם רבי-קסם או זיכרונות הטמונים בחפצים אישיים שנותרו במקום – נגוזה.
בתערוכה עוסקת סאם בחלום ובשברו. מצד אחד היא מציגה מבט מלא ערגה המדמיין את פנים הטירה ואת פאר עברה. מצד שני היא משרטטת במבט מפוקח, חקרני וחף מנוסטלגיה את מעטפת המבנה ואת השינויים שחלו בה במשך השנים. מאחר שלא הותר לה להיכנס לטירה, מצאה את עצמה מקיפה אותה שוב ושוב מבחוץ, מחפשת פתח להציץ בו. התוצאה היא סדרת רישומי עיפרון וגרפיט הלוכדים פרגמנטים אדריכליים של המבנה העתיק והמפואר על שלל סדקיו העכשוויים: עיטורי אבן היסטוריים לצד תוספות בניה חדשות, כבלי חשמל מתפתלים על קירות אבן, צינור מרזב היוצא מפיו של גרגויל מפוסל, תיבות דואר הנושאות שמות משפחה זרים על דלת עץ עתיקה ועוד. סאם כמו מנכסת לעצמה את המקום מחדש בעצם מעשה הרישום, מטמיעה את פרטיו בגרפיט על הנייר כמו גם בגופה הרושם. בעצם מעשה האמנות והיצירה היא בוראת מחדש את הטירה על הנייר, ובו בזמן תובעת ומבססת את בעלותה עליה.
במרכז התערוכה פסל עץ גדל ממדים המדמה את חזית הטירה. הפסל הדו ממדי שטוח ואינו מאפשר כניסה או הכלה. רגלי העץ שהוא נתמך בהן מדמות תפאורת תיאטרון, פסאדה אטומה וחסרת עומק המייצרת אשליה של טירה. חומרי הבניה שלו הם קרשים ממוחזרים, חלקי עץ הנושאים עמם היסטוריה של שימושים ושל חיים קודמים. אלה עומדים בניגוד מתוכנן-היטב לקורות העץ החדשות שמהן עשוי גב הפסל, המדגישות את מראה התפאורה השטוח שלו ואת הפער בין עבר להווה.
על קיר נוסף בתערוכה נפרש טפט שסאם ציירה בעצמה, המשמש כהצצה יחידה בתערוכה אל פנים הטירה החסום והבלתי נגיש. הדגם המצויר הוא הכלאה בין דגם הטפט המקורי בטירה, כפי שנחשף בסרט קולנוע זניח שצולם בה בשנת 1967, לבין תוספות עכשוויות. לסצנות הצייד שזיהתה סאם בטפט המקורי (צייד, אריה טורף, צבי ושור) נוספו סמלים המייצגים עבורה את סיפור הניתוק מן הטירה ואת הדרתה מהמשפחה ומההיסטוריה הגרמנית. בין הדימויים: גדי ובתולה – סימנים אסטרולוגיים המייצגים את אחיה המנוח שמעולם לא ביקר בטירה, ואת אמה הישראלית שהודרה ממנה לאחר הגירושין; סמל האצולה של המשפחה הגרמנית וצלב נוצרי אדום קצר-קווים.
את התערוכה חותמת עבודת וידאו חדשה כמו דוקומנטארית, המתחקה אחר ניסיונותיה של סאם לבקר בטירה. סאם מתעדת במצלמת הטלפון הנייד שלה את דרכה לטירה, את חיפושיה סביב המבנה אחר פתח להיכנס בו או אדם לשוחח עמו, וכן שברירי שיחה חשדניים עם בעלת הטירה, דודתה הרחוקה, המסרבת להצטלם או לאפשר לה כניסה למקום. הצילום התזזיתי במצלמת טלפון נייד, השיחה המקוטעת עם הדודה הרחוקה, עריכת הווידיאו הקופצנית – מייצרים שפת צילום המזוהה עם רשתות חברתיות; שפה העומדת בניגוד לפאר העבר שעוד ניכר בטירה, ומעמתת אותו עם עולם שהשתנה ועם מציאות עכשווית מנוכרת.
רווית הררי
