במרכז תערוכתו של בועז ארד עבודת וידאו חדשה ("האספן", 5 דקות) המבוססת על אוסף פרטי של האמן של סמלים ישראליים מראשית ההתיישבות העברית בארץ. הסרט כורך בין בדיה למציאות ואינו מבקש לספק משמעות, אלא עוסק בחמקמקותה של המציאות ובחוסר היכולת לסמן ולהבין אותה בצורה חד משמעית. לכאורה מבקש הסרט לחקור את חשיבותו של האוסף בחיי האספן ולעמוד על האובססיה שלו לאיסוף, אך הוא אינו מתכנס למסקנה אחת ברורה או מציע פרשנות עקבית, אלא הולך ומתפרק ממשמעות ככל שהוא מתקדם. הוא מתחיל בידע או בניסיון לארגן ידע ומסתיים בחלום.
לצד עבודת הווידיאו מוצגים שניים מאוספיו האמיתיים של ארד. כ-40 תצלומים המתעדים את אוסף סמלי המתכת שלו מוצגים לצד אוסף של מסכות עץ שבטיות מאפריקה המתארות יחסים בין אדם וציפור. שני האוספים שונים זה מזה בכל היבט אפשרי וחוצים גבולות תרבותיים וגיאוגרפיים, אך ממחישים בנוכחותם הפיזית בחלל את היצריות, השרירותיות, המחויבות והאינטנסיביות הרגשית המתלוות אל פעולת האספנות.
הסרט נחלק לשלושה חלקים, ונפתח בתיעוד אוסף הסמלים שארד אוסף באדיקות בשנים האחרונות: אוסף של סמלי מתכת ישראליים, חלקם נדירים, מסמלי התנועות הציוניות של תחילת המאה העשרים ועד שנות השבעים שלה. דף אחד דף נפרשים הסמלים לעין המצלמה, כשקולו של ארד מציג ומלווה אותם בידענות: כ- 1500 סמלי מתכת המקפלים בתוכם נתח של היסטוריה מקומית, החל מסמלי התנועות הציוניות הראשונות, דרך סמלים של תנועות נוער, של הפלמ"ח ושל ההגנה, ובהמשך סמלים מימיה הראשונים של המדינה המייצגים את מנגנוניה השונים: סמלים של לשכת התעבורה, של ארגוני נשים, של צה"ל, של ימי העצמאות הראשונים של המדינה הצעירה. ארד מציג את הסמלים בידענות, מגולל בבקיאות ובשקיקה את סיפוריהם, מתגאה בסמלים הנדירים ומזכיר כאלה שנשמטו מדפי ההיסטוריה הרשמית, מסור לאוסף ומחויב לו כליל. בחלקו השני של הסרט מתברר לצופה שאנו בעיצומו של טיפול פסיכולוגי, ושהצגת הסמלים היא בפני מטפל, המבקש לחקור מבנים נפשיים המתקשרים לתופעת האספנות. בחלק זה נראה ארד בתפקיד כפול – מטופל על ספת הפסיכולוג, והמטפל עצמו. "איך התחלת לאסוף?" שואל ארד-המטפל, וארד-המטופל משיב כי "הכל התחיל מאוסף של אבא שלי שאני זוכר מהילדות", מציע בכך הקבלה באמצעות האוסף בין הממסד המדיני לבין הסמכות הפטריאכלית הפרטית המגולמת בדמותו של האב. בתגובה מטיח ארד-המטופל בארד-המטפל כי גם הפסיכולוג הוא אספן. אספן של מילים, אספן של סמלים בחיפוש אחר משמעות, בדיוק כשם שארד- המטופל הוא אספן של סמלי מתכת המבקשים לתעד ולארגן את המציאות. בחלקו השלישי של הסרט, בסיום "הטיפול" שהחל בסיפור על האב, מבקש ארד להציג חלום של אמו. האם מספרת בקולה חלום אמיתי שחלמה, חלום שאותו היא מתארת כמפחיד. היא מספרת כיצד נכנס אביו אל החלום מלווה בכלב, וכיצד היא מתעוררת מנשימתו הכבדה של הכלב אל תוך מציאות שקטה. גם החלום הוא למעשה אוסף של סמלים, אוסף של דימויים ויזואליים המסמנים כביכול את המציאות. היקיצה מן החלום, מספרת האם, היא אל שקט מוחלט, אל ריק. כשנגוז החלום, עם המעבר מחלום למציאות, מתפוגג גם עולם הסמלים העשיר של הסרט.
ארד, בתפקיד כפול של מטפל ומטופל, "מלהק" לסרט המבקש לחקור את מנגנוני האישיות של האספן הן את אביו והן את אמו, ומציג אותם כסמלים פסיכולוגיים ברורים. בכך הוא מדלג באמצעות האוסף מהפרטי לתרבותי-היסטורי, מהמישור הפסיכולוגי לזה הלאומי, כורך בין התת-מודע הקולקטיבי לבין זה האישי. קופסת האוסף של האב מלאה בממצאים בדויים, ואוסף הסמלים האמיתי של ארד זרוע בעדויות למאורעות שנשמטו מדפי ההיסטוריה, ומנכיח גם צדדים אפלים או לא מוכרים של ההיסטוריה הציונית. לא זו בלבד שהעבודה מייצרת הקבלות בין מערכים שונים של סמלים, היא עוסקת בניסיונות לייצג את המציאות וביחס בין המציאות למסמניה. הסמלים, הדימויים הויזואליים, המילים, השפה – כולם מסמנים של המציאות כביכול. אך כפירתו של "המטופל" בניסיונו של "הפסיכולוג" לפרש אתל מהות האוסף ואת אובססיית האספנות, מטילה ספק ביכולת להעניק משמעות אחת למציאות. התחומים מתערבבים ונמזגים זה בזה, מבקשים לספק תשובות אך מסתפקים בהצגת החיפוש המתמיד אחר תשובה.
רווית הררי
