מתחילת דרכו האמנותית שואב קאפ השראה מסביבתו הקרובה, ועושה שימוש ברגעים ביוגרפיים אישיים תוך הרחקת הסיפור המלא מעיני הצופה. בשנים האחרונות העמיק את עיסוקו בהיסטוריה הפרטית והייחודית של משפחתו, כבן לאב קמבודי ולאם ישראלית. סבו של קאפ שהיה דיפלומט קמבודי בשגרירות הקמבודית בארץ בשנות ה-70, נותר בישראל עם פרוץ ההפיכה בקמבודיה, וקיבל בה מקלט מדיני עם שני ילדיו – אחד מהם הפך לימים לאביו של קאפ. שאר בני המשפחה שנותרו מאחור נרצחו. לפני מספר שנים נוצר קשר עם אחותו של האב, ששרדה את המלחמה ונותרה בקמבודיה. בשנים אלה נסע קאפ לביקורים ממושכים בקמבודיה, והרבה לצלם בה. הצילומים שצולמו בעת שהותו בקמבודיה, כמו גם במסעותיו במקומות אחרים בעולם, מרכיבים גוף עבודות חדש שממשיך לעסוק בשאלות של זרות ותלישות ובחיפוש אחר שייכות.
נקודת המוצא לתערוכה היא עבודת הווידאו "המכתב" (2019), אשר צולמה בעת ביקורו השלישי של קאפ בקמבודיה לפני כשנתיים. בביקור זה קיווה קאפ להעמיק את קשריו עם קרובי משפחתו הרחוקים ואת היכרותו עם מולדתו של אביו, אולם שב ממנו מבלי שזכה לקרבה המיוחלת. הוא יצא אל הדרך כשבאמתחתו המכתבים האחרונים שקיבל אביו מאחיו הצעיר שנותר בקמבודיה, לפני שהקשר עמו נותק במלחמה. בקמבודיה הצליח לתרגם את המכתבים לאנגלית, וללמוד כי הציפיות למשמעות רגשית עמוקה, אולי לרמז לפרידה המתקרבת או לגעגוע, אינן מתממשות. המכתבים מתארים בעיקר את שגרת חיי היומיום של האח, ומצרכים כאלה ואחרים שהאחים שלחו זה לזה. מפגש עם זמרת מקומית בקמבודיה הוליד עבודת ווידאו המבוססת על שכתוב המכתבים והלחנתם. בעבודה נראית הזמרת עטויה שמלה מסורתית ניצבת בחלל תפילה נטוש שפאר העבר עוד ניכר בו, ושרה שיר נוגה בקמבודית. מאפייני המקדש הנטוש טוענים את הסצנה באיכות סוריאליסטית: קירותיו מתקלפים, חלונותיו אטומים, והוא מוצף אור יום סגרירי החודר מבעד לתקרה החסרה. נהר בוצי עכור נשקף דרך הדלת הפתוחה בירכתיו. זהו חלל אטום ופרוץ גם יחד, חידתי ותלוש ממשמעות, היוצר מרחב מוזר, מטריד וחלומי כאחד. מילות השיר מתארות, כאמור, את חליפת המכתבים בין האחים. בפעולת שכתוב הסיפור נוספו להן בעת ההלחנה מילות געגוע וחיבה שאינן מופיעות במכתב המקורי, הטוענות אותו בפאתוס וברומנטיקה שלא קיימים בו. למעשה, שורת הפתיחה של המכתב המקורי "אח יקר, הרחק מכאן שלומי טוב" היא היחידה שהשתלבה כלשונה במילות השיר המצולם בווידאו. סיפור התגלגלותו של המכתב עד לעבודת וידאו עכשווית הוא גם סיפור על פערי תקשורת ותרבות, על ציפיות לא ממומשות, על מציאות רוויית קיטועים ופערים המאפיינים את סיפור משפחתו של האב, את סיפור מסעו של הבן ואת קמבודיה כיום – מדינה שנותקה מעברה המפואר ועדיין מבקשת להחלים מפצעי הטראומה ההיסטורית שחוותה.
מנגד ניצבת הצבה פיסולית המבוססת על צמד פסלוני ברזל של רקדניות אספרה (ריקוד קמבודי מסורתי) שאביו הצעיר של קאפ הביא עמו כמתנה לאביו שחי בישראל כשהגיע לבקרו בארץ. כאמור, האב לא שב מן הביקור לביתו בקמבודיה עקב פרוץ המהפכה, וצמד הפסלים המסורתיים הפך למתנה האחרונה מן המולדת הרחוקה שהקשרים עמה נותקו. קאפ מציב את הפסלונים על מעין במה מסתובבת בתוך אלומת אור זהובה, היוצרת עיגול דמוי שמש על הקיר וצובעת את הפסלונים בזהב. הצבע הזהוב והרקדניות המחוללות מזוהים עם הממלכה הקמבודית המשגשגת, וקאפ כמו מחזיר עטרה ליושנה ומבקש להחיות את פאר עברה של קמבודיה. בכך הוא מבצע פעולה כפולה: בעודו מאיר, תרתי משמע, את הפער בין זוהר העבר לבין אפרוריות ההווה, הוא מדגיש את מקומו של האור ככלי עבודה אופטי במדיום הצילום.
התצלומים בתערוכה נפרשים בין השתיים - בין עבודת הווידאו להצבה הפיסולית המבוססות שתיהן על חומרים מן העבר המבטאים סוג של געגוע. כדרכו של קאפ, אלה הם צילומים מוקפדים שאין בהם דבר אקראי, היוצרים תמהיל חידתי של דיוקנאות ישירים אך מאופקים, של חללים דומסטיים אינטימיים ושל נופים רומנטיים ריקים מאדם. רוב הצילומים צולמו בקמבודיה, אחרים צולמו במקומות שונים בעולם, כמו מבקשים למלא את הפערים שנוצרו בתוך נרטיב מקוטע. גם בתערוכה זו רוקם קאפ סיפור חידתי מפיסות דרמה בודדות שאינן מתלכדות לכדי נרטיב שלם, ויוצא למסע נפשי ורגשי שבו הזמן והמקום אינם משחקים תפקיד. קאפ מייצר רצף של אסוציאציות פנימיות שנותרות אניגמטיות, ומפזר רמזים שאינם מאפשרים לפתור את החידה אך מזמינים את הצופה למסע חווייתי של פענוח.
רווית הררי, אוצרת
* התערוכה הופקה בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות
