בין הבתרים

רוני בינדר || זוהר גוטסמן

התערוכה בין הבתרים מפגישה שני פסלים בני דורות שונים - זוהר גוטסמן ורוני בינדר - הפועלים מתוך מסורות עבודה, שפות חומריות ועולמות חזותיים שונים בתכלית. גוטסמן מגלף בעץ בתהליך ידני עמלני, המדגיש את ההתנגדות של החומר ואת עקבות עבודת הגוף המאומצת. פסליו גדולי־הממדים נטועים במסורת ארוכה של פיסול, אדריכלות ואיקונוגרפיה דתית. בינדר, לעומתו, יוצרת באמצעות מידול ממוחשב והדפסות תלת־ממד, ומתייחסת לדימויים הנטועים בתרבות החזותית העכשווית. פסליה ההיברידיים משלבים דיוק טכנולוגי וסוגי חומרים שונים עם אסתטיקה פופית, הומור ואירוניה. אולם חרף הפערים הללו, עבודותיהם אינן ניצבות זו מול זו כעמדות סותרות, אלא כקולות משלימים הבוראים מרחב משותף של סמלים וארכיטיפים, ומנסחים יחד שאלות בנוגע לרעיונות של פולחן, הקרבה, גאולה ומנגנוני מוסר וכוח.

לאורך יצירתו שב זוהר גוטסמן אל הארכאולוגיה, אל תולדות האמנות ואל מערכות הדימויים של תרבויות קדומות. כפי שניתן היה לראות גם בתערוכתו במוזיאון ישראל ("שכבה מופרעת", 2022), הוא אינו מתעניין בשחזור העבר אלא בפירוקו ובהרכבתו מחדש. תבליטים רומנסקיים, פסלי פולחן, מיתולוגיות, שרידים אדריכליים ודימויים הנדמים כממצאים ארכאולוגיים מתמזגים בעבודותיו לכדי תמונת מציאות חדשה, שבה תקופות היסטוריות שונות מתקיימות בעת ובעונה אחת. האנכרוניזם הזה אינו תרגיל צורני; הוא מבקש לחשוף כיצד מנגנוני כוח, קדושה, היררכיה ופחד ממשיכים להתקיים משחר ההיסטוריה האנושית עד ימינו.

במרכז החלל ניצב תבליט קיר עצום ממדים של גוטסמן – מעין שער כנסייה מקומר ומגולף שדלתותיו אטומות. זהו אובייקט ארכיטקטוני שאיבד את תפקודו המקורי; שער שאינו מוביל עוד פנימה או החוצה, אלא נותר תלוי על קיר הגלריה כדימוי בלבד. נוכחותו המונומנטלית מזמינה את הצופה להתקרב, אך בו בזמן חוסמת כל אפשרות למעבר.

מעל הדלתות מגולף במיומנות רבה דימוי "פי השאול" – אחד הסמלים רבי-העוצמה של האיקונוגרפיה הנוצרית בימי הביניים. הלוע הפעור המסמן את שערי הגיהינום, ובולע אל תוכו שורת דמויות אנושיות, שימש במשך מאות שנים אזהרה מוחשית מפני החטא ועונשו. במשך מאות שנים שובץ הדימוי מעל שערי כנסיות כתזכורת מוחשית לגורל החוטאים ולכוחה המטהר של הכנסייה. גוטסמן מאמץ את הדימוי אך מרוקן אותו מתפקידו המקורי: השער מנותק מן המבנה שאליו השתייך ואינו מוביל עוד לשום מקום. המעבר המובטח בין חטא לעונש או לגאולה אינו מתרחש. תחתיו נמתחת  שורת דמויות מיוסרות הכורעות תחת משא העולם שלא ניתן להסירו.

העבודה מהדהדת לא רק את עולמה של הנצרות הימי־ביניימית, אלא גם את האלימות שנלוותה לה. מסעות הצלב, מלחמות הדת והחלוקה החדה בין נבחרים לכופרים הולידו שפה חזותית שהשתמשה בפחד כאמצעי לכפיה של אמונה. גוטסמן מבקש לבחון אותה מחדש לאורו של ההווה, ולשאול כיצד מנגנונים של פחד, של הבטחת ישועה ושל חלוקת העולם לצדיקים ולחוטאים ממשיכים לפעול גם כיום.

מול המונומנטליות הכבדה של גוטסמן מציבה רוני בינדר גוף עבודות הפועל מתוך אסתטיקה שונה בתכלית. במרכז עבודתה ניצב אובייקט המזכיר בעת ובעונה אחת מזבח וזבח: רגלי פרה בצבע עור גוף אנושי נושאות מבנה בטון מופשט, ופרסותיהן צבועות ורוד –

מחווה פופית, כמעט קומית, המערערת את הרצינות הטקסית של האובייקט. סביבו ניצבים פסלי בטון נוספים המייצרים זיקות שונות לגוף הפרה. הקרנות הווידיאו הקצרות המלוות את האובייקטים - דיוקנאות מכמירי לב של עגלים רכים, לצד הבזק של גוף נשי צעיר מתנועע בהתרסה - מערערות על מושגי הקורבן והמקריב ועל ההבחנות שבין קדושה, תשוקה, כוח ואלימות. הדימויים מעלים על הדעת בעת ובעונה אחת את עקדת יצחק, את קורבנות המקדש ואת סיפור עגל הזהב המקראי – רגע השבר שבו פולחן החומר מחליף את הברית המוסרית. אך בינדר אינה מבקשת לייצג מיתוסים מקראיים, אלא לבחון כיצד רעיון ההקרבה ממשיך להתגלגל בתוך מערכות של כוח, של מגדר ושל תשוקה, וכיצד הגוף עצמו נעשה אתר של פולחן, שליטה או התנגדות.

שם התערוכה מהדהד את סיפור ברית בין הבתרים המקראי, אך משמיט ממנו את המילה ברית. במקרא טקס ביתור בעלי החיים מסתיים בהבטחה אלוהית לאברהם כי זרעו יירש את הארץ, אך באותה התגלות עצמה נגזרת גם גזרת הגלות, השעבוד והעינוי שיקדימו את מימוש ההבטחה. ההבטחה והחורבן, התקווה והאלימות, כרוכים זה בזה כבר ברגע המכונן של כריתת הברית. התערוכה מאמצת את מרחב הביניים הזה כמטפורה מרכזית. לא במקרה נותר מן הביטוי המקראי רק "בין הבתרים": לא הברית, אלא המרווח שהיא מותירה אחריה; לא רגע ההכרעה, אלא הזמן שבו משמעות עדיין מתעצבת. זהו מרחב סף, מצב קיומי ותודעתי של הימצאות בתווך, בין אמונה לספק ובין חורבן לבריאה, מול הבטחה לעתיד שעדיין לוט בערפל.

יתרה מכך, פעולת הביתור עצמה מהדהדת את המפגש בין שני האמנים. התערוכה בנויה מצמדים של ניגודים: מסורת וטכנולוגיה, מלאכת יד ודיגיטציה, פיסול מונומנטלי ומחוות אנטי-מונומנטליות, שפה גברית ושפה נשית, דימויים נוצריים לצד מקורות יהודיים. אך כפי שבטקס המקראי הברית נכרתת דווקא במרווח שבין החלקים המופרדים, כך גם כאן המשמעות נובעת מן המרחב שבין הקטבים.

רווית הררי

התערוכה התאפשרה הודות לתרומות שנאספו במסגרת תערוכת ״תקווה״ של שנקר. הנדסה. עיצוב. אמנות.

ביוזמת SMC – Shenkar Members Club, איב קורשיא וגלעד אופיר.
דנה גלריה לאמנות נתמכת על ידי משרד התרבות והספורט ומנהלת תקומה.

צילומי הצבה: נעה שמחיוף שחף